אז התחלתי לכתוב יומן הריון במחברת וחשבתי שיהיה נחמד גם לשתף אותו כאן, סתם שיהיה.
- 4.14
יום שישי לא קיבלתי וסת, זה לא אומר כלום. קורה שאני כל כך רוצה להאמין שזה זה ואז אני מרגישה את הדם זורם לי על הברכיים.
ביום שלישי עשיתי בדיקה, לא יכולתי לעמוד בפיתוי, הלכתי לבית המרקחת ובצהריים הסתגרתי בשירותים, שני פסים הגיעו, לאט אבל הגיעו.
מייד התקשרתי לבח"לי להגיד לו מזל טוב. הייתי צריכה לצבוט את עצמי כמה פעמים.
עם כל ההתרגשות זה לא כל כך הפתיעה, הייתה לי עיסקה עם אלוהים. הבטחתי לו שאלך למקווה גם עכשיו וגם אחרי הלידה אם הוא יעזור לי להיכנס להריון... הוא כנראה לא עמד בפיתוי,
לפעמים אני מרגישה הבת המועדפת שלו. יום רביעי אני הולכת למקווה.
יום רביעי התעוררתי מחלום, לא להאמין בקושי שבוע רביעי. חלמתי על הלידה. מדהימה, אנאסיסטד באמצע מקום הומה. אני בודקת בין הרגלים וזה בן.
באה אלי אישה שאני לא מכירה (לדעתי זו הייתה אמא של בח"לי ז"ל שלא הכרתי) ואומרת לי "אני לא אומרת לך איך לקרוא לילד שלך, אבל נראה לי שהוא ינון".
התעוררתי מהחלום והוא השאיר עלי רושם עמוק. גם זה שלצידי התעורר אבל חיכיתי וחזרתי לישון.
בבוקר סיפרתי לו.
אני מאד אוהבת את השם הזה.
- 5.14
עבר הרבה זמן, בזמן הזה הספקתי לחלות (כמו שקורה לי בכל תחילת הריון משומה), נזלת, הקאות ובחילות שנמשכו בעצם עד היום ולא ברור לי אם זה שאריות
או תופעת הריון שעד היום לא הייתה כל כך מוכרת לי.
בתקופה הזו גם חגגתי בת מצווה לבת הבכורה שלי, בעזרת אמא שלי (להלן הסבתא) ארגנו מסיבה לתפארת.
המשפחה הקרובה הגיעה לארוחה שאנחנו בישלנו והחברה מהכיתה הגיעו לדיסקו מקפיץ שבסופו חתכנו את עוגת ההארי פוטר שהזמנתי במיוחד בשביל החוגגת
(ועל מי אני עובדת גם בשבילי).
בכל מקרה די נרגע ועכשיו יש לי קצת זמן לכתוב ביומנריון. אני עוד יומיים בשבוע שמיני (יש לי אובססיה עם הספירה), בהתחלה, בחיתולים (אבל בלי טיטולים)!
והיום הכרתי את הרופאה שלי דר' ואפה, אישה, איך לא חשבתי על זה קודם? איך עברתי 3 הריונות במעקב עם רופאים גברים? למרות שחלקם היו נחמדים, אבל באמת, זה לא אותו דבר.
ואחר הטראומה שהייתה לי בהריון האחרון עם רופא שהחליט שזה בסדר גמור לענות לפאלאפון כשהמתמר בנרתיק שלי!!!
או להגיד לי שיש לי תינוקת גדולה והוא מעדיף שיחתכו אותי (כן הוא השתמש במילים אלו ממש)
בכל מקרה החלתטי שהפעם אני לא מתפשרת ושמגיע לי שיתיסו אלי בכבוד! אז הלכתי על אישה, כן מתוך המחשבה שאולי מעצם היותה אישה היא תוכל יותר להבין מה עובר על נשים בהריון
ומעצם היותה אישה תהיה יותר אמפתית וסימפטית.
לא התאכזבתי, במקום המבט הקר של הרופא הקודם בתוספת פקודות לבדיקות שאני "חייבת" לעשות, קיבלתי חיוך, הרבה סבלנות לפזרנות שלי והצעות לבדיקות אפשריות, בצורה מאד מכבדת, נעימה וסופר מקצועית.
גם בעלי התלהב ממנה ויש לי הרגשה שהמעקב יהיה נעים ופורה ואני מקווה שאוכל לשתף אותה בתפיסות שלי לגבי הלידה מבלי לקבל פרצופים עקומים.
להורים שלי עוד לא סיפרתי וגם לא לילדים שלי או שלו או שלנו, סיפרתי למספר מצומצם של חברות כי קשה לי לשמור את זה.
בכל מקרה אם יש משהו שאני מפחדת ממנו זה התגובות של המשפחה. יש לי מן תאוריה כזאת שההורים לא אוהבים שמביאים יותר ילדים ממה שהם הביאו, זה מה שהיה גם אם אמא שלי וסבתא שלי כשאני הייתי בבטן.
בכל מקרה אני יודעת שבאיזשהוא שלב נספר לכולם, אני רק מקווה שזה יזרום בסדר ןלא יהיו יותר מידי דרמות במיוחד עם ההורים והילדים.
- 7.14
חשבתי שאכתוב הרבה יותר, אבל כנראה שלכל דבר הזמן שלו. עבר מלא זמן, כולם כבר יודעים על ההריון, הילדים שלי שמחו עד השמיים ואפילו הסנדביץ שלי אמר לי שהוא מקווה שהפעם אני אלד בבית (נשמה שלי!)
הילדים שלו קיבלו את זה קצת פחות טוב כצפוי, מקווה שאוכל לעשות איתם חוויה מתקנת הפעם. אבא שלי שמח, למרות שלא ממש האמין בהתחלה ועם אמא שלי עשיתי פסיכולוגיה הפוכה,
אז לא קיבלתי הרצאות על כמה זה צעד פזיז ולא נכון...
אז אני כבר בשבוע 17, צימצמתי את הבדיקות למינימום שנראה לי ובינתיים הכל זורם לי במיוחד עם הרופאה שלי. מתחילה להרגיש תנועות בקטנה, חושבת קצת יותר על מה שנכנס לי לפה,
מנסה לחשוב על פרויקטים שא י רוצה להספיק לפני הלידה למרות שהיא באמת באמת רחוקה. וחושבת המון על הלידה, האמת היא שאני בהתלבטות עמוקה ונראה לי שאני אצטרך לעשות הרבה פשרות, שזה משהו שאני לא כל כך רגילה לעשות.
בח"לי, שבסיבוב הקודם תמך מאד בלידת בית, קצת חושש הפעם, אבל בכל זאת מבין את הרצון והתשוקה שלי להתנסות גם בזה. אז חיפשנו מיילדת בית שזו משימה לא קלה פה בערד.
שיין אכזבה אותי בלידה הקודמת והילרי היא קצת to much בשבילי (בסוף היא יילדה אותי בסורוקה), הפנטזיה שלי הייתה ללדת לבד בבית, אבל בגלל החששות של בעלי התפשרתי על מיילדת,
עדיף כזאת שלא מפחדת על הרשיון שלה וגם לא מתביעות ובאמת מאמינה ביכולת שלי ללדת (בכל זאת יש לי 3 הוכחות שהגוף שלי נולד לזה.)
אז ראיינתי טלפונית כמה מיילדות וממש התחברתי לאחת מהן, בכל הלב, היא הייתה כזאת קשובה ונעימה, הבעיה שהיא גרה די רחוק וזה לא בטוח יכול להצליח
.
אז דיברתי עם אחת אחרת, קרובה יותר, מאד סימפטית, מכירה אותה די ממזמן ואוהבת אותה. אבל אני מרגישה שגם פה אני צריכה להתפשר. אוף, אני לא רגילה לזה, לכל הפשרות האלה.
גם הפנטזיה על לידת לוטוס כנראה תתפוגג מאחר ונתתי לו להחליט, אבל הוא לא מתלהב מהרעיון כל כך, בגלל שיש לנו כלבה ותרנגולות והוא מפחד מזיהום...
התחלתי אופטימית ואני מסיימת פסימית. בכל זאת שמחה שכתבתי את הדברים ואוכל לחשוב עליהם ולחזור לזה יותר מאוחר.
היום
איזה חלומות אני חולמת בהריון, בכלל אני אוהבת לחלום אבל בהריון הם משאירים עלי רושם חזר שאני לא יכולה להתעלם מהם. זה התחיל עם החלום על השם והמשיך כמה שבועות אחר כך כשחלמתי (שוב)
על קטי ז"ל הבוסית האהובה שלי מים המלח שנפתרה לפני כמעט 13 שנה.
בפעם הראשונה שחלמתי עליה היה בהריון של הבכורה שלי, היא נפתרה ממש כמה ימים לפני שגיליתי שאני בהריון. הפעם חלמתי שאני רואה אותה ואני רצה אליה ואומרת לה שאני אוהבת אותה
ושאני מתגעגעת אליה ושאני מקווה שטוב לה ולרגע אני עוצרת ומסתכלת עליה ואומרת לה: "רגע זה אומר שגם הפעם תהיה לנו בת?" והיא רק מהנהנת בראש...
אתמול בערב חלמתי חלום, ממש סיוט, התעוררתי מהבכי של עצמי מרב שזה היה חזק בשבילי. חלמתי שאני בחודש תשיעי ואני מגיעה לחדר לידה, בחדר בדיקה יש מלא אנשים כולל עוד יולדת
וזה כנראה כבר הכניס אותי לסטרס. היו שם שני רופאים גברים, אחת בשם פנינה, שהיא יועצת בי"ס שהכרתי כשעבדתי תקופה קצרה בבי"ס לחינוך מיוחד (אולי יש לי םחד נסתר מתינוק "פגום") כמה מיילדות
ואני מבקשת שלפחות חצי מהאנשים יצאו מהחדר, אבל אף אחד לא מקשיב לי. ואז מדבר איתי רופא די סימפטי ושואל אותי עם באתי בגלל צירים, אני עונה לו שכן אבל הם עברו לי,
והוא עונה לי בחיוך שתכף נבדוק מה קורה ועושה לי בדיקה פנימית. בנתיים הרופא מאחוריו אומר לי שירדו המים והראש למטה ואני ישר מגיבה ב"מה" מופתע
ופתאום אני רואה אותו נ קרע מצחוק! פה אני כבר מתעצבנת ברמות, אני רודפת אחריו למסדרון בצעקות שהוא צריך ללמוד איך לדבר עם אישה בהריון, מה זה נראה לו לצחוק על הגב שלי ודברים כמו
"תסתכל לי בעיניים כשאני מדברת איתך" ואז הוא מסתכל לי בעיניים ויש לו עיניים כחולות כחולות וקרות ממש מזכירות את העיניים של הרופא הידוע לשמצה, זה שענה לטלפון עם המתמר בנרתיק שלי/שהעדיף לחתוך אותי... (אני מניחה שעכשיו עולה בי החרטה על כך שלא התלוננתי מייד על ההתנהגות הבזויה שלו)
ואז אני אומרת לרופא של החלום "אולי לפחות תבקש סליחה?" אבל ההוא פשוט נעלם. אני נגשת לרופא השני הסימפטי יותר ומבקשת ממנו את הפרטים של הרופא שצחק על חשבוני בטענה שאני לא מוכנה
לוותר לו על מה שעשה. אני מקבלת מיד פתק ועט לרשום אבל הרופא מנסה למרוח אותי בשטויות ולמשוך את הזמן. אז אנ י מנסה להסביר לו בבכי שאני בהריון ורוצה ללדת ולהיות אחרי (למרות שלא מתאימה לי הגישה הזאת) ושזה היה ממש לא לעניין ואני לא יודעת מה קרה אחר כך כי באמת התעוררתי מהבכי של עצמי.
אז התחלתי לכתוב יומן הריון במחברת וחשבתי שיהיה נחמד גם לשתף אותו כאן, סתם שיהיה.
[list=1]
[*] 4.14
[/list]
יום שישי לא קיבלתי וסת, זה לא אומר כלום. קורה שאני כל כך רוצה להאמין שזה זה ואז אני מרגישה את הדם זורם לי על הברכיים.
ביום שלישי עשיתי בדיקה, לא יכולתי לעמוד בפיתוי, הלכתי לבית המרקחת ובצהריים הסתגרתי בשירותים, שני פסים הגיעו, לאט אבל הגיעו.
מייד התקשרתי לבח"לי להגיד לו מזל טוב. הייתי צריכה לצבוט את עצמי כמה פעמים.
עם כל ההתרגשות זה לא כל כך הפתיעה, הייתה לי עיסקה עם אלוהים. הבטחתי לו שאלך למקווה גם עכשיו וגם אחרי הלידה אם הוא יעזור לי להיכנס להריון... הוא כנראה לא עמד בפיתוי,
לפעמים אני מרגישה הבת המועדפת שלו. יום רביעי אני הולכת למקווה.
יום רביעי התעוררתי מחלום, לא להאמין בקושי שבוע רביעי. חלמתי על הלידה. מדהימה, אנאסיסטד באמצע מקום הומה. אני בודקת בין הרגלים וזה בן.
באה אלי אישה שאני לא מכירה (לדעתי זו הייתה אמא של בח"לי ז"ל שלא הכרתי) ואומרת לי "אני לא אומרת לך איך לקרוא לילד שלך, אבל נראה לי שהוא ינון".
התעוררתי מהחלום והוא השאיר עלי רושם עמוק. גם זה שלצידי התעורר אבל חיכיתי וחזרתי לישון.
בבוקר סיפרתי לו.
אני מאד אוהבת את השם הזה.
[list=1]
[*] 5.14
[/list]
עבר הרבה זמן, בזמן הזה הספקתי לחלות (כמו שקורה לי בכל תחילת הריון משומה), נזלת, הקאות ובחילות שנמשכו בעצם עד היום ולא ברור לי אם זה שאריות
או תופעת הריון שעד היום לא הייתה כל כך מוכרת לי.
בתקופה הזו גם חגגתי בת מצווה לבת הבכורה שלי, בעזרת אמא שלי (להלן הסבתא) ארגנו מסיבה לתפארת.
המשפחה הקרובה הגיעה לארוחה שאנחנו בישלנו והחברה מהכיתה הגיעו לדיסקו מקפיץ שבסופו חתכנו את עוגת ההארי פוטר שהזמנתי במיוחד בשביל החוגגת
(ועל מי אני עובדת גם בשבילי).
בכל מקרה די נרגע ועכשיו יש לי קצת זמן לכתוב ביומנריון. אני עוד יומיים בשבוע שמיני (יש לי אובססיה עם הספירה), בהתחלה, בחיתולים (אבל בלי טיטולים)!
והיום הכרתי את הרופאה שלי דר' ואפה, אישה, איך לא חשבתי על זה קודם? איך עברתי 3 הריונות במעקב עם רופאים גברים? למרות שחלקם היו נחמדים, אבל באמת, זה לא אותו דבר.
ואחר הטראומה שהייתה לי בהריון האחרון עם רופא שהחליט שזה בסדר גמור לענות לפאלאפון כשהמתמר בנרתיק שלי!!!
או להגיד לי שיש לי תינוקת גדולה והוא מעדיף שיחתכו אותי (כן הוא השתמש במילים אלו ממש)
בכל מקרה החלתטי שהפעם אני לא מתפשרת ושמגיע לי שיתיסו אלי בכבוד! אז הלכתי על אישה, כן מתוך המחשבה שאולי מעצם היותה אישה היא תוכל יותר להבין מה עובר על נשים בהריון
ומעצם היותה אישה תהיה יותר אמפתית וסימפטית.
לא התאכזבתי, במקום המבט הקר של הרופא הקודם בתוספת פקודות לבדיקות שאני "חייבת" לעשות, קיבלתי חיוך, הרבה סבלנות לפזרנות שלי והצעות לבדיקות אפשריות, בצורה מאד מכבדת, נעימה וסופר מקצועית.
גם בעלי התלהב ממנה ויש לי הרגשה שהמעקב יהיה נעים ופורה ואני מקווה שאוכל לשתף אותה בתפיסות שלי לגבי הלידה מבלי לקבל פרצופים עקומים.
להורים שלי עוד לא סיפרתי וגם לא לילדים שלי או שלו או שלנו, סיפרתי למספר מצומצם של חברות כי קשה לי לשמור את זה.
בכל מקרה אם יש משהו שאני מפחדת ממנו זה התגובות של המשפחה. יש לי מן תאוריה כזאת שההורים לא אוהבים שמביאים יותר ילדים ממה שהם הביאו, זה מה שהיה גם אם אמא שלי וסבתא שלי כשאני הייתי בבטן.
בכל מקרה אני יודעת שבאיזשהוא שלב נספר לכולם, אני רק מקווה שזה יזרום בסדר ןלא יהיו יותר מידי דרמות במיוחד עם ההורים והילדים.
[list=1]
[*] 7.14
[/list]
חשבתי שאכתוב הרבה יותר, אבל כנראה שלכל דבר הזמן שלו. עבר מלא זמן, כולם כבר יודעים על ההריון, הילדים שלי שמחו עד השמיים ואפילו הסנדביץ שלי אמר לי שהוא מקווה שהפעם אני אלד בבית (נשמה שלי!)
הילדים שלו קיבלו את זה קצת פחות טוב כצפוי, מקווה שאוכל לעשות איתם חוויה מתקנת הפעם. אבא שלי שמח, למרות שלא ממש האמין בהתחלה ועם אמא שלי עשיתי פסיכולוגיה הפוכה,
אז לא קיבלתי הרצאות על כמה זה צעד פזיז ולא נכון...
אז אני כבר בשבוע 17, צימצמתי את הבדיקות למינימום שנראה לי ובינתיים הכל זורם לי במיוחד עם הרופאה שלי. מתחילה להרגיש תנועות בקטנה, חושבת קצת יותר על מה שנכנס לי לפה,
מנסה לחשוב על פרויקטים שא י רוצה להספיק לפני הלידה למרות שהיא באמת באמת רחוקה. וחושבת המון על הלידה, האמת היא שאני בהתלבטות עמוקה ונראה לי שאני אצטרך לעשות הרבה פשרות, שזה משהו שאני לא כל כך רגילה לעשות.
בח"לי, שבסיבוב הקודם תמך מאד בלידת בית, קצת חושש הפעם, אבל בכל זאת מבין את הרצון והתשוקה שלי להתנסות גם בזה. אז חיפשנו מיילדת בית שזו משימה לא קלה פה בערד.
שיין אכזבה אותי בלידה הקודמת והילרי היא קצת to much בשבילי (בסוף היא יילדה אותי בסורוקה), הפנטזיה שלי הייתה ללדת לבד בבית, אבל בגלל החששות של בעלי התפשרתי על מיילדת,
עדיף כזאת שלא מפחדת על הרשיון שלה וגם לא מתביעות ובאמת מאמינה ביכולת שלי ללדת (בכל זאת יש לי 3 הוכחות שהגוף שלי נולד לזה.)
אז ראיינתי טלפונית כמה מיילדות וממש התחברתי לאחת מהן, בכל הלב, היא הייתה כזאת קשובה ונעימה, הבעיה שהיא גרה די רחוק וזה לא בטוח יכול להצליח :(.
אז דיברתי עם אחת אחרת, קרובה יותר, מאד סימפטית, מכירה אותה די ממזמן ואוהבת אותה. אבל אני מרגישה שגם פה אני צריכה להתפשר. אוף, אני לא רגילה לזה, לכל הפשרות האלה.
גם הפנטזיה על לידת לוטוס כנראה תתפוגג מאחר ונתתי לו להחליט, אבל הוא לא מתלהב מהרעיון כל כך, בגלל שיש לנו כלבה ותרנגולות והוא מפחד מזיהום...
התחלתי אופטימית ואני מסיימת פסימית. בכל זאת שמחה שכתבתי את הדברים ואוכל לחשוב עליהם ולחזור לזה יותר מאוחר.
היום
איזה חלומות אני חולמת בהריון, בכלל אני אוהבת לחלום אבל בהריון הם משאירים עלי רושם חזר שאני לא יכולה להתעלם מהם. זה התחיל עם החלום על השם והמשיך כמה שבועות אחר כך כשחלמתי (שוב)
על קטי ז"ל הבוסית האהובה שלי מים המלח שנפתרה לפני כמעט 13 שנה.
בפעם הראשונה שחלמתי עליה היה בהריון של הבכורה שלי, היא נפתרה ממש כמה ימים לפני שגיליתי שאני בהריון. הפעם חלמתי שאני רואה אותה ואני רצה אליה ואומרת לה שאני אוהבת אותה
ושאני מתגעגעת אליה ושאני מקווה שטוב לה ולרגע אני עוצרת ומסתכלת עליה ואומרת לה: "רגע זה אומר שגם הפעם תהיה לנו בת?" והיא רק מהנהנת בראש...
אתמול בערב חלמתי חלום, ממש סיוט, התעוררתי מהבכי של עצמי מרב שזה היה חזק בשבילי. חלמתי שאני בחודש תשיעי ואני מגיעה לחדר לידה, בחדר בדיקה יש מלא אנשים כולל עוד יולדת
וזה כנראה כבר הכניס אותי לסטרס. היו שם שני רופאים גברים, אחת בשם פנינה, שהיא יועצת בי"ס שהכרתי כשעבדתי תקופה קצרה בבי"ס לחינוך מיוחד (אולי יש לי םחד נסתר מתינוק "פגום") כמה מיילדות
ואני מבקשת שלפחות חצי מהאנשים יצאו מהחדר, אבל אף אחד לא מקשיב לי. ואז מדבר איתי רופא די סימפטי ושואל אותי עם באתי בגלל צירים, אני עונה לו שכן אבל הם עברו לי,
והוא עונה לי בחיוך שתכף נבדוק מה קורה ועושה לי בדיקה פנימית. בנתיים הרופא מאחוריו אומר לי שירדו המים והראש למטה ואני ישר מגיבה ב"מה" מופתע
ופתאום אני רואה אותו נ קרע מצחוק! פה אני כבר מתעצבנת ברמות, אני רודפת אחריו למסדרון בצעקות שהוא צריך ללמוד איך לדבר עם אישה בהריון, מה זה נראה לו לצחוק על הגב שלי ודברים כמו
"תסתכל לי בעיניים כשאני מדברת איתך" ואז הוא מסתכל לי בעיניים ויש לו עיניים כחולות כחולות וקרות ממש מזכירות את העיניים של הרופא הידוע לשמצה, זה שענה לטלפון עם המתמר בנרתיק שלי/שהעדיף לחתוך אותי... (אני מניחה שעכשיו עולה בי החרטה על כך שלא התלוננתי מייד על ההתנהגות הבזויה שלו)
ואז אני אומרת לרופא של החלום "אולי לפחות תבקש סליחה?" אבל ההוא פשוט נעלם. אני נגשת לרופא השני הסימפטי יותר ומבקשת ממנו את הפרטים של הרופא שצחק על חשבוני בטענה שאני לא מוכנה
לוותר לו על מה שעשה. אני מקבלת מיד פתק ועט לרשום אבל הרופא מנסה למרוח אותי בשטויות ולמשוך את הזמן. אז אנ י מנסה להסביר לו בבכי שאני בהריון ורוצה ללדת ולהיות אחרי (למרות שלא מתאימה לי הגישה הזאת) ושזה היה ממש לא לעניין ואני לא יודעת מה קרה אחר כך כי באמת התעוררתי מהבכי של עצמי.