על ידי אמא_של_יונת* » 18 דצמבר 2010, 00:01
אם תוכלי לענות לי על כמה שאלות ביזאריות
אני מוחה על הגדרת שאלות בתחום הלשון כ"ביזאריות"!
לשאלת הלוכסנים:: שתי האפשרויות הראשונות -- לוכסנים ללא רווחים, לוכסנים עם רווחים משני הצדדים -- שתיהן נכונות.
אני אישית מעדיפה את האפשרות הראשונה.
האפשרות השלישית שגוייה. אין לוכסן צמוד בצד אחד ועם רווח בצד השני.
לשאל הרווח לפני סימן-שאלה:
סימן השאלה צריך להיות צמוד למלה שלפניו כמו שאר סימני הפיסוק (כמעט).
גם אני ראיתי שיש אנשים שכותבים רווח לפני סימן השאלה, אבל הם כותבים רווח גם לפני שאר סימני הפיסוק... לא ראיתי מישהו שנוהג בסימן השאלה אחרת מבשאר סימני הפיסוק.
פעם הייתי אומרת: לא יעלה על הדעת שמישהו יטעה בסימני הפיסוק. מה כבר יש לטעות בהם?
בינתיים ראיתי, שיש אנשים שעושים רווח לפני סימן פיסוק; לא נכון, אבל לא נורא.
שיש אנשים שלא עושים רווח אחרי סימן פיסוק; ואז מתקבל "גוש" טקסט בלתי קריא.
והכי ביזארי ומצמרר, שיש אנשים שעושים רווח לפני סימן פיסוק, ולא עושים רווח אחריו. כלומר - מצמידים אותו למשפט הבא!
מסתבר, שהכל יעלה על הדעת, גם מה שלא...
לשאלה השלישית:
אין דבר כזה שולה- אחות בית הספר . אין חצי-מפריד.
יש מקף-מחבר בלי רווחים, זה שמופיע בצירופים כמו בית-ספר, ויש מפריד -- שבא תמיד עם רווח לפניו ורווח אחריו.
הסימנים גם אינם זהים. המקף הוא קצר, והמפריד -- ארוך.
(ב-word, כשמקלידים רווח מקף רווח, הוא יהפוך מעצמו להיות מפריד אחרי שתקישי enter בסוף הפיסקה.
אפשר גם להקליד מפריד באופן יזום: control יחד עם המינוס שבפינה הימנית של המקלדת.)
יותר ויותר אנשים אינם מבחינים בין מקף לבין מפריד, ומשתמשים בהם הפוך מהנכון, או באופן לא שיטתי: פעם כך ופעם כך.
שימוש נכון דורש שני דברים:
הבחנה ויזואלית וטכנית בין שני הסימנים הדומים (קצר ללא רווחים, ארוך עם רווחים),
והבחנה סמנטית בין תפקידיהם (מחבר, מפריד).
אם ברור לכותב מהו מפריד ומהו מחבר, ואם ברור לו מה כוונתו לעשות - לחבר או להפריד - הוא לא יטעה.
אם רבים כל כך טועים בין שתי האפשרויות, זה מרמז גם על בורות מסויימת אבל גם על בעייה אמיתית: דמיון מבלבל בין שני הסימנים.
אני רוצה לציין, שההגדרה "תקין" או "תקני" בשפה היא תמיד בערבון מוגבל, כי בשפה שום דבר אינו נצחי. לשפה יש חיים משל עצמה, והיא משתנה ע"י השימוש בה. יש דברים רבים שפעם לא היו תקניים ועכשיו כן. תהליך זה נמשך, ואנחנו לא יכולים לדעת אילו חריגות נוראות יהפכו עם הזמן לתקינות.
והערה אישית:
מבין שלוש השאלות שהעלית, לשתיים אני יכולה להתייחס בריחוק ובאופן שכלתני, ואילו שאלת המקף מקפיצה אותי. כי לי חשובה המשמעות של השפה הרבה יותר מאשר דקדוקי-עניות כמו "הבית-ספר" או "בית-הספר", "הראשון בינואר" או "האחד בינואר".
השפה מספקת אפשרויות להבחין בין תכנים, ומפריע לי שהאנשים מטשטשים את ההבחנה. למקף ולמפריד יש משמעות הפוכה, והבלבול גורם לביטול ההבחנה ביניהם ומצמצם את אפשרויות הביטוי.
אני אביא דוגמא מתחום אחר. לפני כמה שנים היה בשימוש רב הביטוי "תופס תאוצה". לא היה לו שום קשר עם תאוצה במשמעותה המדוייקת (הגברת המהירות), אבל הוא התפשט כמו אש בשדה קוצים, ומחק מאוצר המלים ביטויים כמו מתפשט, מתגבר, מואץ, מתחזק, מתעצם.
גם המלה "ליישם", שתורגמה לעברית מ-apply במשמעות מאד מדוייקת, הוסבה למלת כלבו, והיום היא מחליפה את המלים לבצע, לעשות, להגשים, לממש, להוציא מן הכוח אל הפועל, ועוד. ואחרי שעיקרנו אותה ממשמעותה המקורית, באיזה ביטוי נשתמש כשנרצה באמת ליישם משהו?
היום אני רואה תהליך דומה עם שדרוג, העצמה, ועוד כמה מלים חדשות, שבמקום להעשיר את אוצר המלים שלנו -- מדלדלות אותו.
לילה טוב!
[u]אם תוכלי לענות לי על כמה שאלות ביזאריות[/u]
אני מוחה על הגדרת שאלות בתחום הלשון כ"ביזאריות"!
לשאלת הלוכסנים:: שתי האפשרויות הראשונות -- לוכסנים ללא רווחים, לוכסנים עם רווחים משני הצדדים -- שתיהן נכונות.
אני אישית מעדיפה את האפשרות הראשונה.
האפשרות השלישית שגוייה. אין לוכסן צמוד בצד אחד ועם רווח בצד השני.
לשאל הרווח לפני סימן-שאלה:
סימן השאלה צריך להיות צמוד למלה שלפניו כמו שאר סימני הפיסוק (כמעט).
גם אני ראיתי שיש אנשים שכותבים רווח לפני סימן השאלה, אבל הם כותבים רווח גם לפני שאר סימני הפיסוק... לא ראיתי מישהו שנוהג בסימן השאלה אחרת מבשאר סימני הפיסוק.
פעם הייתי אומרת: לא יעלה על הדעת שמישהו יטעה בסימני הפיסוק. מה כבר יש לטעות בהם?
בינתיים ראיתי, שיש אנשים שעושים רווח לפני סימן פיסוק; לא נכון, אבל לא נורא.
שיש אנשים שלא עושים רווח אחרי סימן פיסוק; ואז מתקבל "גוש" טקסט בלתי קריא.
והכי ביזארי ומצמרר, שיש אנשים שעושים רווח לפני סימן פיסוק, ולא עושים רווח אחריו. כלומר - מצמידים אותו למשפט הבא!
מסתבר, שהכל יעלה על הדעת, גם מה שלא...
לשאלה השלישית:
אין דבר כזה [u]שולה- אחות בית הספר[/u] . אין חצי-מפריד.
יש מקף-מחבר בלי רווחים, זה שמופיע בצירופים כמו בית-ספר, ויש מפריד -- שבא תמיד עם רווח לפניו ורווח אחריו.
הסימנים גם אינם זהים. המקף הוא קצר, והמפריד -- ארוך.
(ב-word, כשמקלידים רווח מקף רווח, הוא יהפוך מעצמו להיות מפריד אחרי שתקישי enter בסוף הפיסקה.
אפשר גם להקליד מפריד באופן יזום: control יחד עם המינוס שבפינה הימנית של המקלדת.)
יותר ויותר אנשים אינם מבחינים בין מקף לבין מפריד, ומשתמשים בהם הפוך מהנכון, או באופן לא שיטתי: פעם כך ופעם כך.
שימוש נכון דורש שני דברים:
הבחנה ויזואלית וטכנית בין שני הסימנים הדומים (קצר ללא רווחים, ארוך עם רווחים),
והבחנה סמנטית בין תפקידיהם (מחבר, מפריד).
אם ברור לכותב מהו מפריד ומהו מחבר, ואם ברור לו מה כוונתו לעשות - לחבר או להפריד - הוא לא יטעה.
אם רבים כל כך טועים בין שתי האפשרויות, זה מרמז גם על בורות מסויימת אבל גם על בעייה אמיתית: דמיון מבלבל בין שני הסימנים.
אני רוצה לציין, שההגדרה "תקין" או "תקני" בשפה היא תמיד בערבון מוגבל, כי בשפה שום דבר אינו נצחי. לשפה יש חיים משל עצמה, והיא משתנה ע"י השימוש בה. יש דברים רבים שפעם לא היו תקניים ועכשיו כן. תהליך זה נמשך, ואנחנו לא יכולים לדעת אילו חריגות נוראות יהפכו עם הזמן לתקינות.
והערה אישית:
מבין שלוש השאלות שהעלית, לשתיים אני יכולה להתייחס בריחוק ובאופן שכלתני, ואילו שאלת המקף מקפיצה אותי. כי לי חשובה המשמעות של השפה הרבה יותר מאשר דקדוקי-עניות כמו "הבית-ספר" או "בית-הספר", "הראשון בינואר" או "האחד בינואר".
השפה מספקת אפשרויות להבחין בין תכנים, ומפריע לי שהאנשים מטשטשים את ההבחנה. למקף ולמפריד יש משמעות הפוכה, והבלבול גורם לביטול ההבחנה ביניהם ומצמצם את אפשרויות הביטוי.
אני אביא דוגמא מתחום אחר. לפני כמה שנים היה בשימוש רב הביטוי "תופס תאוצה". לא היה לו שום קשר עם תאוצה במשמעותה המדוייקת (הגברת המהירות), אבל הוא התפשט כמו אש בשדה קוצים, ומחק מאוצר המלים ביטויים כמו מתפשט, מתגבר, מואץ, מתחזק, מתעצם.
גם המלה "ליישם", שתורגמה לעברית מ-apply במשמעות מאד מדוייקת, הוסבה למלת כלבו, והיום היא מחליפה את המלים לבצע, לעשות, להגשים, לממש, להוציא מן הכוח אל הפועל, ועוד. ואחרי שעיקרנו אותה ממשמעותה המקורית, באיזה ביטוי נשתמש כשנרצה באמת ליישם משהו?
היום אני רואה תהליך דומה עם שדרוג, העצמה, ועוד כמה מלים חדשות, שבמקום להעשיר את אוצר המלים שלנו -- מדלדלות אותו.
לילה טוב!