הי אמא של דביר. אני 8 חודשים אחרי לידה בניתוח קיסרי (שהיה ממש לא בתכנית..) וקיבלתי הבוקר מחזור, אני עוד בהלם, אז נכנסתי לפגוש תקדימים למצבי ולהתעודד, ראיתי שעברת משהו דומה. גם לי היתה תחושה מעורבת כשראיתי את הדם, ולהפתעתי אפילו שמחה.. אז אני כותבת סתם להזדהות ותודה על הדברים..(-:

לגבי שאלתך : רות פדידה מיילדת מעולה ומומחית בלנלק אבל לא מיילדת באופן פרטי ולשם כך תצטרכי להגיע ללניאדו ולקוות שהיא תהיה במשמרת

ויויאן, תודה רבה. באופן טבעי יש בי אמונה שאני מסוגלת ללדת טבעי. לפני הלידה/הניתוח, הייתי חולמת בלילה על מהלך הלידה, כיצד דביר יוצא ממני עם צירי הלחץ, איך אני מרגישה את הראש שלו וכ"ו. אולי בגלל זה היה לי קשה לקבל את העובדה שעברתי ניתוח. אני מודה שכרגע אני בשלב קצת קשה, כיוון שפוקדים אותי חלומות שמבטאים את פחדי, למשל שאני אכנס להריון מוקדם מידי והצלקת תקרע ועוד. אני חושבת שאני צריכה להמתין עד הלידה הבאה, כדי להתחזק נפשית, לחזור ולהאמין בעצמי, ולהתמלא באופטימיות שיהיה לי הריון תקין ואחווה לידה טבעית.
ייתכן מאוד שעוד אציק לך עם שאלות כשיהיו לי. שוב תודה, אני ממש מרגישה תמיכה ממך ( () )

אמא של דביר,
ההכנה שלי ללנל"ק כללה בעיקר: המון נחישות ללדת טבעי;
קריאה של ספרים כגון: The Silent Knife, The Birth Book,
סיפור הלידה שלי, שאימי סיפרה לי אינספור פעמים - לידה מעצימה, מרגשת וטבעית לחלוטין;
בחירת מלווה שעליה סמכתי בעיניים עצומות שתהיה לי לדולה ובשעת הצורך אף תוכל ליילד אותי - ג'ודי סלום-כהן.
המון אמונה בגוף שלי וביכולת שלי ללדת;
מעקב לידה אצל ג'ודי ולא אצל הגניקולוג שלי שאמר לי דברים כגון "לאור ההיסטוריה שלך אני רוצה שתבואי אליי למוניטור..."
כתיבת תוכנית לידה - גרם לי להחליט מה חשוב לי שיהיה בלידה;
מנה הגונה של אופטימיות;
זה מה שעולה לי כרגע.
אם יש לך עוד שאלות תרגישי חופשיה לשאול,
בהצלחה!

ברוכה הבאה!

תתחדשי על ה-דף בית אישי!

לקוראים והקוראות השלום והברכה.
לאחר מס' חודשים של שוטטות באתר מבורך זה החלטתי להשמיע קול. הגעתי לאתר כאשר באופן נואש ניסיתי להפוך את בני כשהוא היה בתוכי. לאחר ניסיונות רבים, זה לא הצליח ולצערי הרב עברתי ניתוח קיסרי. הטראומה שלי, הצער והכאב, הציפיה ללידה טבעית שהתנפצה לה הביאו אותי לכתוב את הדברים, כפי שראיתי שרבות כמוני עשו כאן כבר. הדברים באתר מעודדים אותי, משמח אותי לקרוא על לנל"קים. והאושר הגדול ביותר הוא להיות אמא של דביר (וגם אשתו של אבא של דביר, שאהבתי אליו היא מעומק הלב)