למה בעצם כתבת בדף הזה? יש לך מחשבה שאת [po]אמא רכושנית מדי[/po] ?
בעיני בקשר לילדה קודם כל חשוב שתהיי מוקפת בנשים שתומכות בך. שתסמכי על האינטואיציות האימהיות שלך.
וגם רציתי לשאול: כשאת אומרת שאת לא סומכת על חמותך למה את מתכוונת? (חוץ מזה שאת פוחדת שהילדה תאהב את משפחת בעלך יותר מאשר את משפחתך)

מצטרפת לכל מה שבשמת כתבה,
וגם להצעתה לקבל עזרה בתיווך בינך לבין בן זוגך.

אני אכתוב מה עלה בי כשקראתי את מה שכתבת, ותבדקי אם זה מדבר אליך:

מתוך מה שאת מתארת נראה שמתחת לנושא של "אמא רכושנית" יושב נושא רחב הרבה יותר, והוא: מערכת היחסים הזוגית שלכם, שקשורה מן הסתם גם למערכת היחסים שלך עם עצמך.

המשקעים שהזכרת שקיימים מזה זמן, הפחד שאת חשה בנוגע למקום שלך בחייה של בתך - כל אלה הם דברים שנראה לי ששווה לטפל בהם. בעדינות רבה כמובן ובתשומת לב.

ואם אכן ה"רכושנות" שלך לכאורה היא ביטוי אחד של הנושאים הלא פתורים הללו – אז כדאי לטפל בנושאים הללו ולא רק באחד הביטויים שלהם.
כי בואי נניח שתצליחי למצוא כרגע פיתרון יצירתי כזה או אחר שידאג למנוע מביתך להישאר לבד עם חמותך, עדיין הנושאים הלא פתורים שקיימים מתחת לפני השטח יישארו לא פתורים – וימצאו להם דרך לעלות אל פני השטח בכל מיני דרכים אחרות. עכשיו זו ה"רכושנות" שלך ואח"כ זה יהיה התגובות שלך למתנות יום ההולדת שהם מביאים, לשיחות טלפון שלהם איתה וכו' וכו'. הרגישות הזאת תמצא ערוצי ביטוי שונים.

לכן, למשל, אחד הדברים שאולי שווה לברר ולשחרר - זה הפחד שלך לגבי המקום שלך בחייה של בתך. כי סביר להניח שהנושא הזה ילווה אותך בכל שלב בחיים שלה, וכי חבל שאת תסתובבי בעולם עם המטען הזה. חבל שתסבלי מזה וחבל שתחווי את הקושי הזה, עכשיו ובהמשך הדרך.

מה את אומרת?

[u]תיווך?[/u]
משהו כמו ייעוץ זוגי.

תיווך?
בעלי כל הזמן חושב שיש לי משהו נגד המשפחה שלו, ואת האמת, יש משקעים בינינו על תקופה די מרה לפני החתונה. אולי בגלל זה אני לא סומכת. מפחדת שהילדה תאהב אותם יותר, או תתרגל להיות שם יוצר מאשר את אמא שלי. הרי בכל משפחה זה ככה, תמיד יש העדפה לצד אחד במשפחה, ולומר לך את האמת, במשפחה של בעלי זה ממש מורגש שכל הילדים, כלומר, בני הדודים של בעלי, ניקשרו יותר למשפחה של חמי. הם משפחה מאוד מלוכדת וזה מאוד מפחיד אותי, כי באתי ממשפחה מאוד אוהבת ותומכת אבל כזאת שנותנת מרווח נשימה לעשות החלטות וגם טעויות אם צריך. אולי אני פשוט מפידת על המקום שלי בחיים של הילדה. שלא תאהב את חמי וחמותי יותר ממה שתאהב אותי או את אימי

אני תומכת בך.
זו לא "ילדה", זו תינוקת ממש קטנה. עוד לא הולכת ולא מדברת. אין שום סיבה שהיא תהיה בלי אמא שלה, אלא אם כן את לא יכולה.
אבל את צריכה למצוא את הדרך לדבר על זה עם בעלך בצורה חכמה ולהעביר לו את רגשותייך. אולי בעזרת תיווך?

חייבת לשתף גם כן.. בעלי איש צבא, משרת רחוק מהבית. מאז שהילדה נולדה הוא מגיע הביתה שבת כן שבת לא ובמהלך כל השבוע הוא בבסיס.
הילדה בת 7 חודשים, ובכל פעם שבעלי יוצא הביתה אני תמיד מוצאת סיבה למה לא לצאת לבד (בכדי לא להשאיר אותה עם חמותי). עד כדי כך שאני מביימת מחלה :-(
חמותי גרה קרוב יותר אלינו מאשר אמא שלי ובכל פעם שיש לבעלי איזו הקפצה, הוא כבר משריין את אמא שלו לשמור לי על הילדה. מה שהוא לא מבין זה שאני לא סומכת עליה בכלל!!!! על אמא שלי אני סומכת יותר, למרות שגם כלפיה יש לי לפעמים חששות. אני עושה ספורט פעמיים בשבוע בערבים ואמא שלי מגיעה לשמור על הילדה, שעה וחצי.
בעלי די מקנא שאני מאפשרת רק לאמא שלי לשמור על הילדה כשאני בשיעור. הוא כל הזמן מנסה לדחוף לי את אמא שלו. אבל אני לא סומכת! מה לעשות??
באחד הערבים שהיינו בארוחת ערב אצל המשפחה של בעלי, הילדה לא הרגישה כל כך בנוח והייתה אצלי בידיים לרוב או בעגלה (אני שונאת שכולם מושיטים ידיים להרים אותה, אז מצאתי פתרון - אני אומרת שהיא לא רגועה ומניחה אותה בעגלה).. באותו הערב, חמתי ראתה שאני ככה קשורה לילדה ולחשה לבעלי במד ״זה לא בריא שדנה כל כך רכושנית לילדה״.. באותו הערב אני ובעלי רבנו כמו שאף פעם לא רבנו. היא פשוט גרמה לו לחשוב שאני פוגעת נפשית בילדה. חשוב לי לציין שזה היה ערב שלא נתתי לאנשים להרים אותה ובכל פעם תירצתי את זה אחרת, ״היא בדיוק אכלה״/״היא לא רגועה״/ ״היא עייפה״ וכו. מאותו היום אני וחמותי בכעסים סמויים , זה בא ממני יותר.
בכל אופן... אני מגיעה לפואנטה...
במהלך השבוע כשבעלי לא נמצא, חמותי לא מגיעה לבקר וגם אני לא ממש הולכת לשם, ככה שאני מרוצה. רק כשבעלי מגיע הביתה אז חמותי רואה את הילדה.
עכשיו בעלי מסיים תפקיד ויהיה כל שבת בבית ופעם אחת במהלך השבוע. כבר עכשיו אני מתחילה לחשוש שהיא תרצה לבוא לבקר לעיתים קרובות יותר. אני גם לא סומכת על זה שבעלי לוקח את הילדה לשם לבד. ממש לא מקובל עליי. זה קצת מפחיד אותי, אבל אני לא רוצה לשחרר בכלל! שלא יהיה מצב שלא אהיה בסביבת הילדה!

המון שנים אחרי שנכתבו הדברים אבל הרלוונטיות עדיין קיימת:
אני אמא לשתיים שעדיין לו שחררה אמנם הן הולכות לגן אבל לא מצאתי עדיין סיבה או צורך להשאיר אותן אצל המטפלת, לא מבינה את הצורך של הסביבה להישאר איתן לבד, לא מרגישה שאני מרשה או לא מרשה לבלות איתן אבל לא מתחברת לצורך הזה של הרב אנשים שיגדלו להם את הילדים, כל עוד יש לי אפשרות להיות איתן ולהעניק להן ולהשקיע בהן כמה שיותר כך אעשה ולא אתן לאף אחד להעביר ביקורת על כך

תודה, קרוטונית.
{@

[u]עלי בכל זאת למצוא בייביסיטר ולהיות קצת בחופש מהילדים.[/u]
אולי תקבעי (לפחות בשלב ראשון) עם בייביסיטר שהיא תהיה איתם בבית יחד איתך? זה לפחות יעזור לך לקרוא ספר (בחדר השני), או להיכנס למקלחת ארוכה, או לאכול בנחת - בתור התחלה.
בשלב השני, לכי לבית קפה או למוזיאון ותתאמי עם הבייביסיטר שתהיה עם הילדים בגינה מעבר לפינה.
בשלב השלישי, יאללה בלגאן :-D

קראתי את הדף וראיתי שבסך הכל מובעות פה עמדות אוהדות כלפי אותן אמהות ש(כמוני) מתקשות לעזוב את ילדיהן.
זה גרם לי להרגיש טוב עם עצמי, אולם בד בבד אני יודעת שכדי לשקם את מאגרי האנרגיה הריקים (שלא לאמר, הגירעוניים) שלי עלי בכל זאת למצוא בייביסיטר ולהיות קצת בחופש מהילדים. אפילו שעות ספורות בשבוע. יודעת, ולא מסוגלת לעשות זאת - קובעת עם בייביסיטריות ומבטלת. מה יהיה?
דווקא עם בעלי והסבתות אני מאושרת לשחרר ולהרפות קצת, אלא שעזרה זו כמעט ואינה זמינה, לצערי.

כמה מרגש לשמוע! :-)

קראתי את הדברים של בשמת. בהתחלה חשבתי שזו פנטזיה לא ראלית שהיא לא באמת נהנת מהנוכחות הדומיננטית, ושבאמת אין נזק מהאינטרקציה הזו. חשבתי על זה הרבה במהלך הימים האחרונים וגם הסתכלתי עליה. היא מאד שונה ממני, היא בדרך כלל ממש יודעת מה היא רוצה ודואגת להבהיר לכולם. בעצם, בגלל הקשיים שלי נמנעתי מלתת בה אמון ולראות שיש לה את היכולת לדחות מה שלא טוב לה, ולקבל מה שכן. אז חיכתי לבואה של חמותי אלינו היום לראות איך אני ארגיש. והיה לי כל כך קל! באמת יכולתי לראות איך הילדה הודפת מה שלא מתאים ולוקחת מה שכן, בעיקר המון אהבה. אני לוקחת איתי כל מילה שלך, פרח בר. זה מדהים איך לפני שבועיים היה לי כל כך קשה עם עם המחשבה לפגוש את חמותי כולל תחושות מאד קשות כלפיה - למרות שהיא כולה כוונות חיוביות. והיום אני מרגישה כל כך טוב עם עצמי ומודה לה על ההזדמנות. ותודה לכן שעזרתן לי לראות.

[u]עושה רושם שהילדה נהנת לזמן מה מהחוויה של נוכחות כל כך דומיננטית וחוסר גבולות[/u]
גם אני, כמו [po]בשמת א[/po], לא חושבת שבתך נהנית דווקא מעצם החוויה של מפגש עם דמות כל כך דומיננטית. כלומר, אולי לא זה [b]ה-[/b] דבר שמושך אותה בכל העניין.
מתחברת מאוד לרעיון שמאחר ואין לה בעיה להתמודד עם סבתה ולהשאר מי שהיא בחברתה, היא מצליחה להנות הנאה מלאה מהאהבה שמורעפת עליה מצידה.

לי אישית - בתוך משולש היחסים של בתי ושלי עם ההורים שלי - לקח זמן עד שנפל האסימון שמי שמשמעותי ומי שמשפיע על בתי זו בעיקר אני.
עד אז, כל מפגש שלה עם אבא שלי למשל (והיו הרבה כאלה. כמה חודשים אחרי הלידה עברנו לגור קרוב אליהם) לווה בהרבה מתח מצידי. ממש פחדתי שבגלל היחס השתלטני שלו אליה, היא תצא "כמוני" עם הנקודות הרגישות שאני כל כך עומלת לצמוח בהן. אחרי שנפל לי האסימון הצלחתי לראות יותר בבירור מה קורה במציאות האובייקטיבית: למשל, שהיא נשארת לגמרי נאמנה לעצמה בחברתו ולא מאפשרת לו לפלוש למרחב שלה.
אז כמו שאת מבינה, אני מאוד מזדהה עם התחושות שלך.

[u]ואני מקווה שבעתיד כשחמותי תוציא אותי מדעתי אני אשכיל לראות שהיא פשוט משקפת לי שוב קשיים שלי..[/u]
אני חושבת שזו מסקנה חשובה מכל העניין.
אני הייתי מרחיבה אותה מעט (תראי אם זה מדבר אלייך) ומנסה להפוך את ה"תקרית" הבאה להזדמנות לצמיחה.
במקום לחשוש מפניה - לקבל אותה בברכה כתזכורת לעבודה שאת יכולה לעשות על מנת להתחזק בנקודות הרגישות שלך. להשתמש בכל מפגש על מנת לבדוק אם התקדמת, לבחון בזמן אמת היכן עדיין כואב, מה עוד לא שלם אצלך, אלו אמונות שלך לגבי עצמך ולגבי אחרים צפות על פני השטח כתוצאה מהמפגש, וכו'.

עבורי התהליך הזה היה מאוד חשוב כי היום אני יכולה להיות עם זה, כלומר - אני יכולה להכיל את ההתייחסות של ההורים שלי אליה (בדרך כלל). הם "מקפיצים" לי מעט מאוד יחסית.
(אני גם יכולה לדבר איתם, אם יש משהו שמאוד חשוב לי לדבר עליו בהקשר הזה, בלי שזה יהיה טעון, אלא בענייניות).
פעם לא יכולתי להכיל את זה, ואפילו חשבתי ברצינות לעבור שוב דירה ולהתרחק. עכשיו אני מבינה שהמעבר לגור קרוב אליהם, ועצם זה שלא ברחתי ולא נמנעתי כאשר עלה בי הקושי - איפשר את הצמיחה (שלא לדבר על היתרונות האחרים שיש בלגור קרוב להורים).

זו היתה התקרבות לצורך התנתקות/היפרדות - או באופן יותר מדוייק - התבגרות שלי.

אני לא חושבת שאת צריכה לקחת את עצמך בכוח לכוס קפה אצל חמותך :-), אבל אולי רק לנסות ולשנות את נקודת המבט ביחס למפגשים הללו, כשהם כבר מתקיימים, ולמנף אותם לצמיחה שלך.

[u]עושה רושם שהילדה נהנת לזמן מה מהחוויה של נוכחות כל כך דומיננטית וחוסר גבולות[/u]
אולי הילדה פשוט נהנית מהאהבה ותשומת הלב הרבה, ולא בהכרח מתרשמת מה"ביטול" כי הרי זאת רק הסבתא - [b]את[/b] אמא שלה, ולכן אין לה ביטול עצמי, ונראה שהדימוי העצמי שלה שלם ויפה.
לכן, היחס החם של הסבתא - מתקבל בשמחה, והחלקים הלא בריאים - מחליקים מעליה כמו גשם על מעיל פלסטיק.
זה נשמע לך מתאים?
(אגב, היום שמעתי מסבתא מדהימה אחת סיפור על פניני החוכמה של הבן שלה, כשהיה קטן, מול חמותה הדורסנית. מה שמלמד, שבכל זאת אמא משפיעה ה-ר-ב-ה יותר, וילד אהוב ובעל ביטחון עצמי "לא מכניס לריאות" את השטויות שמבוגרים לפעמים אומרים לו...)

[po]עירית לוי[/po], תודה על התשובה המפורטת. חשבתי הרבה על מה שכתבת וגם כתבתי תשובה ארוכה אבל אז קלטתי שהאתר בחופשה..
השבוע שעבר אפשר לי לראות את הדברים מעט אחרת, ואילו המסקנות שלי כרגע:
מה שקשה לי עם חמותי, בעיקר ברמת התקשורת, זה הביטול שלה את הרצונות של האחר וחוסר יכולת לראות בו חלקים מסויימים שלא מתאימים לדימוי שלה. לי מאד קשה עם זה, כי הדימוי העצמי שלי מאד פגוע בין היתר בגלל יחס דומה בילדות שלי. לכן גם קשה לי לראות שמתנהגים כך לבתי. אני מודעת להשלכות השליליות. אבל האשה הזו תמיד תשאר סבתא שלי בתי, סבתא מאד מאד אוהבת, דרך אגב, ואין לי מה לעשות. אני מאמינה או מקווה שהנזק ממפגש דו שבועי לא יהיה גדול, בטח לעומת הערך המוסף שהיא מקבלת מהאינטרקציה הזו. אני אפילו חושבת שעדיף לי, לפחות כרגע, לא להיות נוכחת במפגשים האלה (לשלוח אותה עם בעלי, לקרוא בינתיים ספר וכו') כי זה מאד מאד קשה לי לשמוע ולראות. אבל זה בגלל החוויה שלי. עושה רושם שהילדה נהנת לזמן מה מהחוויה של נוכחות כל כך דומיננטית וחוסר גבולות. ואני מקווה שבעתיד כשחמותי תוציא אותי מדעתי אני אשכיל לראות שהיא פשוט משקפת לי שוב קשיים שלי..

לי דווקא לא עולה תשובה חד משמעית.
למרות שגם אני רואה חשיבות גדולה לקשרים נוספים של הילד בתוך המשפחה, אני חושבת שעדיין שווה לברר האם את [po]אמא רכושנית מדי[/po], או אולי דווקא אמא שיש לה אינטואיציות חזקות לגבי הדרך בה ראוי ולא ראוי להתייחס לבת שלה (או אולי שתיהן יחד :-)).

[u]אני לא מצליחה להפריד אם באמת מדובר בנוכחות דורסנית ומוגזמת בעלת השלכות שליליות (אני תמיד מקפידה לוודא מה הילדה אומרת, לשקף לה את הרצונות שלה, להמנע ממניפולציות) או שאני פשוט רכושנית מדי וקשה לי לסבול שיש להן כזאת אינטימיות.[/u]
אני חושבת על כמה שאלות שאת יכולה לשאול את עצמך על מנת לנסות לעשות את ההפרדה:
[list]
[*] האם את חשה כך גם כלפי אנשים שנותנים לבתך מרחב מכבד? האם קשה לך גם עם אינטימיות שלה (אם ישנה כזאת) עם אנשים אחרים במשפחה?
[*] האם את יכולה לומר אם הקושי נובע יותר מדרך ההתייחסות של חמותך אל בתך, או שיותר מכך שבתך נענית ונהנית? מה באמת באמת באמת [b]יותר[/b] מפריע לך? (וגם אם שני הדברים מפריעים לך, מה מפריע יותר?).
[*] הדרך בה אנחנו מגיבים אל דברים, והרגשות שעולים בנו הם תולדה של האמונות הפנימיות הבסיסיות שלנו (הפרדגימות/האמיתות). נסי לזהות על איזו משפט "יושבת" התחושה הקשה שעולה בך למראה אינטראקציות אינטימיות בינהן. האם על המשפט "לא מתנהגים כך לילדים!" (או משפט דומה אחר) [b]או[/b] על המשפט: "בתי אמורה לאהוב כך רק אותי!" (או משפט אחר מהמשפחה הזאת)? אם תצליחי לזהות איזו אמונה מעוררת בך את הקושי, זה עשוי לקדם אותך לכיוון התשובה להתלבטות שלך.
[/list]

בנוסף, האם תוכלי לתאר בפירוט סיטואציות בהן עולה אצלך הקושי? מה בדיוק קורה, מה בדיוק חמותך עושה, מה בדיוק היא אומרת, כיצד היא מגיבה אל בתך, כיצד בתך מגיבה אליה וכו'.

[u]לאחרונה נראה לי שגם בתי נהנית מזה[/u]
אני חושבת שהתשובה נמצאת פה. בתך נהנית? מצוין. זו סבתא שלה, ולדעתי חשוב וטוב שיהיו ביניהן יחסי אינטימיות. אני חושבת שצריך לעודד קשרים טובים ככל האפשר של הילד עם בני המשפחה (להוציא מקרים קיצוניים של סבא/סבתא מתעללים וכדומה, אבל לא זה המקרה שאת מתארת). זה עושה טוב לכל בני המשפחה, ובעיקר לילד, שמרוויח עוד קשר חם ואוהב חוץ מאמא-אבא. כמובן שאם הילדה היתה מביעה רתיעה מהסבתא לא צריך ללחוץ עליה, אבל לפי מה שאת אומרת הרתיעה פה היא שלך בלבד.
אולי יענין אותך לקרוא גם את [po]העדפת הסבתא על אמא[/po].

מקווה שזה הדף המתאים.. אני פחות או יותר כל הזמן עם בתי בת השנתיים. הבעיה שלי היא מול חמותי. מדובר באישה דומיננטית בעלת יכולת נתינה חסרת גבולות. תמיד היא רצתה אותה הרבה לעצמה, כמו שהיא אומרת, אבל היה ברור עד לא מזמן שאין על מה לדבר.. לאחרונה נראה שהילדה מעוניינת יותר וגם לי יש קצת צורך ויכולת להשתחרר, אבל נורא קשה לי האינטימיות שמתפתחת ביניהן. היא נוגעת בה המון ולא מרפה לרגע ומדברת בצורה שקצת קשה לי לתאר - משהו נורא דומיננטי ומבטל כזה. תמיד היה קשה לי לשמוע אותה ככה מנהלת להן את סדר היום, קבועת פעולות ורגשות, אבל לאחרונה נראה לי שגם בתי נהנית מזה וזה נורא קשה לי. אני לא מצליחה להפריד אם באמת מדובר בנוכחות דורסנית ומוגזמת בעלת השלכות שליליות (אני תמיד מקפידה לוודא מה הילדה אומרת, לשקף לה את הרצונות שלה, להמנע ממניפולציות) או שאני פשוט רכושנית מדי וקשה לי לסבול שיש להן כזאת אינטימיות. בינתיים אני מנסה לשכנע את עצמי שאפילו מפגש דו שבועי לא יכול לאיים על מה שכבר קיים אצל הילדה, עדיין מתקשה לגמרי להאמין בזה. נראה לי שיש שם משהו ממכר, על גבול שטיפת מח..

[u]שוב, מה שמקשה על ההבנה הזו אצלו, הם אותם חברים רבים סביבנו שממשיכים לצאת ולבלות וכל הזדמנות בה מישהו אחר לוקח מהם את הילדים היא שמחה גדולה.[/u]
מה שצריך זה להתחבר עם עוד זוגות "לא נורמליים" כמוך... ;-)
זוגות שבהם הגבר גם "לא נורמלי".
ואז המושג של מה נורמלי ומה לא - משתנה.

<מתי נפגשים? :-)>

תודה בשמת{@
[u]האם הוא רוצה ללכת למסיבה אבל נמנע כי את לא באה, או שמה שחשוב פה הוא שאת תבואי?[/u]
הוא יוצא לבלות כשהוא רוצה, מה שחסר לו זה שאני אהיה איתו שם.
סביבנו זוגות רבים שמשאירים עם ביביסטר/סבים מההתחלה ונראה לו שאני ממש "לא נורמלית" בעניין הזה (ובעוד כמה עניינים).
לצערי אני מתקשה להסביר שבעיני הנורמות האלו הן הן ה "לא נורמליות" :-) ובלי קשר למה עושים האחרים [b]לי[/b] זה לא מתאים. אבל אז הוא בא וטוען שגם הוא חלק בחיים המשותפים שלנו ומה איתו?...
[u]אולי תרצו לעשות רווח גדול בין הילדים[/u]
זה דווקא רעיון שלא חשבתי עליו. היה לי בראש שרווחים של 3 שנים יתאימו (בעיקר בגלל שאני בת 34 ורוצה עוד כמה |תינוק|). אבל זה בר שינוי ויעלה לוועדה.
[u]אתם כבר לא זוג רווקים ללא ילדים קטנים.[/u]
שוב, מה שמקשה על ההבנה הזו אצלו, הם אותם חברים רבים סביבנו שממשיכים לצאת ולבלות וכל הזדמנות בה מישהו אחר לוקח מהם את הילדים היא שמחה גדולה.

[po]חוט השני[/po] יקרה,
יש כאן כמה דברים. לא לפי הסדר.
אחד, כבר עלה כאן, פחדים אישיים שלך. את עובדת על זה, בואי נשים את זה בצד. לדעתי זה לא האישו פה.
שניים,
[u]בילויים ליליים יותר עם חברים למשל שבהם קשה יותר לכוון את שאר התנאים (זמן מרחק וכו). אני חסרה לו בעיקר כבת זוג למסיבות ובילויים שכאלו.[/u]
שלוש, בילוי זוגי עם הבעל באופן כללי.
ארבע, יכולת הילדה להיפרד כרגע.

אכתוב קצרני, בלי לנסח יפה, כי |יד1|
לדעתי, בגילה ובמצב הלא רגוע שאת רואה אצלה עכשיו, אני מסכימה איתך לחלוטין שבילוי לילי הוא יותר מבעייתי.
אני לא עזבתי בגיל הזה, ואני לגמרי איתך באי הרצון שלך.

אני מבינה את הקושי שלך בעלך, אז אולי צריך למצוא דרך לדבר איתו. לא ברור אם יש משהו מעבר לתלונות הנקודתיות על הבילוי. אולי זה בכלל סמל למשהו הרבה יותר גדול, ואם יטופל הסמל, אולי גם הוא לא יידבק דווקא למסיבות ליליות, שמותר לך מכל סיבה שהיא שדווקא לא יתחשק לך ללכת לאירועים כאלה.

נולדה ילדה. החיים השתנו. כל החיים השתנו. הזוגיות השתנתה. זאת עובדה. אולי קשה לקבל אותה, במיוחד לגבר שלא צמוד לתינוקת ולא היה בהריון ולא ילד ועדיין נמצא בכל יישותו בחיים "שלפני" - אבל זאת עובדה.
אתם כבר לא זוג רווקים ללא ילדים קטנים.
אתם הורים לילדים קטנים. במקרה הזה, לילדה קטנה שעדיין נמצאת בגיל מאוד תלוי (לא תלותי - תלוי).

אם תינוק נוסף מדאיג אותו, אולי זאת סוגיה שחשוב לדסקס. אולי תרצו לעשות רווח גדול בין הילדים בדיוק בשביל שיהיה איזה חלון שבו הילדה כבר מספיק גדולה לבילוי זוגי לילי (נגיד, בת שלוש ומשהו?) ועדיין לא נולד מספר 2. סתם, אני זורקת מחשבה.
הורים אחרים בוחרים לעשות את הילדים צפוף, כדי שהשנים הראשונות עם ילדים קטנים יעברו מהר ודי בבת אחת (מסע כומתה ארוך כזה P-: ) - ואז הם יתחילו להתרווח כשהילדים יגיעו לגיל הזה, שאפשר כבר להשאיר אותם לבד עם סבא וסבתא או עם בייביסיטר אהובה ולצאת למסיבה עד חצות הלילה.

יש תקופות בחיים. זה משהו שצריך לקבל. רווקות. נישואין טריים - שינוי. הריון ראשון - שינוי. הורים לתינוק - שינוי. הורים לילדים קטנים - שינוי. הורים לילדים בגיל בי"ס יסודי - שינוי. הורים למתבגרים - שינוי. הורים לחיילת - שינוי. הורים עם ילדים גדולים מחוץ לבית - שינוי. הורים עם הורים זקנים שעוזרים לטפל בהם - שינוי. בכל מצב כזה תנאים אחרים, חופש אחר ומיגבלות אחרות.

את אולי תרצי לדבר איתו על השינוי. שכאמא לילדה קטנה, הרצונות שלך והצרכים שלה לא מתאימים לשתיכן למסיבה לילית - אבל כן מתאימים לבילוי זוגי בשעות הבוקר או אחה"צ.

האם הוא רוצה ללכת למסיבה אבל נמנע כי את לא באה, או שמה שחשוב פה הוא שאת תבואי?
מה חשוב יותר, לבלות איתך או ללכת לבילוי לילי?
אם בשיחה ברור לשניכם לחלוטין, שמה שהוא מעדיף זה לבלות [b]איתך[/b] - אז כרגע האפשרויות [b]שלך[/b] הן בילוי בשעות שמתאימות לילדה.
אני שואלת, כי פיתרון שאני מכירה הוא גם, שהוא יילך למסיבה לבד או עם חבר טוב, ואת תישארי עם הילדה בבית. זאת אפשרות שטובה למקרה שמה שמטריד אותו הוא, שהוא רוצה ללכת אבל מרגיש שאסור לו אם את לא איתו. לא בטוח שזה פיתרון שמתאים לך, את צריכה לחשוב על זה.

פתרון נוסף שאני מכירה הוא, לומר לו בכנות: "גם אני מאוד רוצה ללכת איתך למסיבה, ואשמח ללכת איתך פעם".
לפעמים, עצם הבעת הרצון, גם אם המימוש נדחה עוד קצת, עוזרת.
{@

קראתי את דבריך [po]חוט השני[/po] ורציתי לומר שאני חשה בדיוק כמוך עד היום לא עזבתי את ילדי (שנתתיים וחודשיים) ליותר ממספר פעמים מעוטות ורק כי הייתי חייבת (לידה, בדיקות וכו). שניהם מחוברים אלי ואני אל שניהם.
נוסעת איתם לחופש ולא מהם.
חוסר הרצון שלי לעזובם נובע מרכושנות. לא אוהבת כיצד שאחרים מתנהגים איתם, כגון: תגיד, תוכל, תצייר וכו'.
לא אוהבת שמבקשים מהם לעשות או עושים להם, לא אוהבת שמנחים אותם לעשות ומוליכים אותם צעד צעד. אני שואפת לעצמאותם ורואה את ההשפעה בכל פעם כשהסביבה חשה יותר בטחון ומתערבת בגידולם.
אולי רכושנית אך זו אני.

תודה [po]פריחה והתחדשות[/po] .
[u]להיפגש שעתיים רק עם בעלך בבית קפה לא רחוק מהבית.[/u]
זהו שזה לא מה שחסר לו אלא דווקא בילויים ליליים יותר עם חברים למשל שבהם קשה יותר לכוון את שאר התנאים(זמן מרחק וכו). אני חסרה לו בעיקר כבת זוג למסיבות ובילויים שכאלו.

[u]ואני צוברת קצת חופש וכוח מחודש[/u]
אולי זה יגיע ,כרגע אין לי צורך כזה.

[u]מציעה לך לבדוק עם עצמך מהיכן מגיע הפחד הזה מפרידה[/u]
אני מרגישה ששני מקורות יש לפחד.
אחד הוא שאני בעצמי איבדתי את אבא שלי בגיל שנה וחודשיים.
השני קצת יותר מסובך להסביר ואני מנסה להבין ולפתור אותו ,על רגל אחת , זה כולל "זכרונות" מפחידים ומוזרים שאני לא כל כך בטוחה במקור שלהם.
בכל מקרה למרות שאני מבינה בראש שאולי אני משליכה מפחדיי האישיים עליה, זה לא עוזר לי לשנות את מעשי בפועל, ותחושתי נשארת - "עלי להיות זמינה לחלוטין עבורה".
[u]יש לי עוד המון להגיד על זה,[/u]
אשמח לשמוע.

חוט השני יקרה
זכרי שהזכרונות הם שלך
לא שלה
יש כאן 3 אנשים שצריך לקחת בחשבון: אותך, את הקטנה ובן הזוג.
בן הזוג:רוצה לבלות רק איתך.
הקטנה:רגילה אליך, אבל נפגשה גם עם אנשים אחרים.
את:מתקשה להיפרד ממנה.
אני מציעה לך לחשוב לעומק ולראות איזה פיתרון הכי קל לך:אולי בילוי קרוב לבית, אולי בשעות הבוקר, אולי שניכם בשעות הערב המאוחרות כשהיא ישנה בעגלה.
אני חושבת שההתנסחות שלך:
[u]רעיון ההפרדות ממנה הורג אותי.עולים לי זכרונות ילדות נוראים (אמא שהולכת לאסיפת הורים בגן בערב בלעדי,לא התעללויות וכאלו)[/u]
היא נשמעת מעט קיצונית ביחס לרעיון של להיפגש שעתיים רק עם בעלך בבית קפה לא רחוק מהבית.
לא שאני באה לזלזל ברגשות שלך! חלילה!
אני מאד מבינה אותך, ודווקא בגלל זה מציעה לך לבדוק עם עצמך מהיכן מגיע הפחד הזה מפרידה ואיפה עוד את נתקלת בו בחיים.
אני יכולה לספר לך לאני רואה בכך שילד שלי מקבל זכות נפלאה בכך שעוד אדם יאהב אותו ויהיה חלק מחייו ויתרום לו תרומה יחודית משלו . הזמנים שהילדים שלי נחשפים לאנשים אחרים ואני צוברת קצת חופש וכוח מחודש תורם לכולם.

עוד דבר
[u]שעד שהיא תגדל מספיק שאשחרר אותה יבוא תינוק נוסף[/u]
יש לי עוד המון להגיד על זה, אבל אני רוצה שתחשבי קצת על המשפט הזה .

בתי בת שנה וחצי,ובן זוגי לוחץ שהגיע הזמן לצאת לבלות בלעדיה .(היו גלים כאלו בעבר, הם באים והולכים)
היתה בלעדינו (עם סבא סבתא) פעמים ספורות (כף יד אחת) בהן הייתי במרחק "הקפצה".
באותן פעמים לא הייתי רגועה ולא כל כך הצלחתי להנות אבל מבחינתה היה טוב והתאים להיות איתם .זה היה בחלון הזדמנויות קטן בו לא יצאו שיניים, מצב רוחה היה מצויין והיא שמחה מאוד להפרד ממני.
כל זה היה לפני מספר חודשים.
בחודשים האחרונים רגישויות שונות באות והולכות. מצב רוחה הפכפך ואני מרגישה שלא מתאים להשאיר אותה. המחשבה שהיא תרצה ותחפש אותי ולא אהיה שם מכווצת אותי לגמרי ( גם כשהיא מרגישה טוב) ואני לא מסוגלת להפרד ממנה, בטח לא כשהיא ישנה ואולי תתעורר לינוק, וגם לא כשהיא ערה למרחק של יותר מקפיצה (או אולי יריקה:-S).
הוא מרגיש שאין לו את בת הזוג שלו יותר ולא רואה אור בקצה המנהרה מפני שעד שהיא תגדל מספיק שאשחרר אותה יבוא תינוק נוסף וכך הוא ישאר בבדידותו עשר שנים נוספות.
אני נקרעת מבפנים, באמת מבינה אותו אבל רעיון ההפרדות ממנה [b]הורג[/b] אותי.עולים לי זכרונות ילדות נוראים (אמא שהולכת לאסיפת הורים בגן בערב בלעדי,לא התעללויות וכאלו) ואני מרגישה אבודה וחסרת פתרון.
מה עושים?

[u]מרגיז.[/u]
טוב, זה שייך לדף [po]מעצבן לראות מסביב[/po] , לא?
אני משתתפת בתיסכול שלך על כך ש"אנשים אחרים" (במיוחד כאלה ש"היית מצפה מהם") פשוט [b]לא מבינים את התינוק[/b] ואת כן.
שמעתי ממקורות יודעי דבר, שמה שנחוץ בסיטואציה כזאת הוא אבא שבלי שום הוכחות פשוט יודע ש [b]האמא יודעת[/b] , אבא כזה שכאשר את אומרת לו מה התינוק רוצה ולא רוצה - [b]מאמין[/b] לך כי הוא יודע שאת מבינה את השפה העדינה של התינוק שעוד לא מבטא את עצמו בעברית שוטפת.
כאמור, [b]שמעתי[/b] שיש כאלה אבות. חלק מהם אפילו מסתובבים באתר.

אה, הבנתי. אבל.... הנה סיטואציה שבה קשה יותר להסביר את הצד שלי (של האמא שמנסה ללכת לפי רגשות הילד שלה):
אבא מקבל תינוק להשגחה. כשנמאס לאבא, התינוק מגיע לסבא/סבתא ואני (מהיכרותי עם התינוק) בטוחה שהוא לא רוצה להיות שם.
איך אני יודעת? כי כשאני שם הוא לא מעונין להיות אצלם ונשאר על הידיים [b]שלי[/b]. אבא "עוקף את אמא"
(שלא מוכנה לתת להחזיק את הילד כשהילד לא מעונין) ומביא את הילד לבית/ידיים של סבא וסבתא בכל מקרה, ומשאיר אותו שם.
אמא כועסת שהילד הגיע נגד רצונו לסבים.
אבא לא מבין על מה המהומה... הוא לא מכיר את הסימנים העדינים שפירושם "לא רוצה ללכת" ולכן הוא לא מבין מדוע לדעתי התינוק לא רוצה
להיות שם לבד.
ולי אין דרך להוכיח שהילד לא רצה.. לא הייתי נוכחת בעת ההעברה מיד ליד. אני נותרת עם הסבר מעורפל לפיו אני מרגישה עמוק בפנים איך הילד מרגיש,
ואין לי דרך להסביר.
מרגיז.

[u]לגבי מה נחשב "בכוח"? אני חושבת שכאשר הילד מתנגד[/u]
אכן.
למשל:
אמא עם תינוק. באה המטפלת. אמא רוצה ללכת. מוסרת את התינוק למטפלת. התינוק צורח ובוכה, נתלה באמא חזק. האמא "תולשת" אותו ממנה בכוח, המטפלת לוקחת אותו בנחישות. "ביי ביי אמא!"
זה "בכוח".

אני כל כך שמחה לקרוא את הדף הזה!
בתי בת שבעה חודשים ועדיין לא נפרדתי ממנה, גם לא השארתי אותה עם אבא שלה, ובאמת אני סופגת המון ביקורת מהסביבה על כך, ומרגישה צורך להתגונן ("זה לא בריא לילד שאימא שלו כל כך תלותית כלפיו", עלק). כבר מאז שהיא בת שלושה חודשים, כל הזמן אומרים לי להשאיר אותה וללכת "להתאוורר". מקסימום היא תבכה קצת, לא נורא.
זה באמת בא בעיקר מהסבתות שרוצות זמן לבד איתה.
אני בפנים יודעת שאני עושה טוב, אבל אין לי מספיק בטחון עצמי לנסח את זה כתשובה ניצחת בעימותים.

דפנה - קונטרול פריקית? אני לא חושבת. גם אני מקבלת את זה.
לגבי [u]מה נחשב "בכוח"?[/u] אני חושבת שכאשר הילד מתנגד. את הרי לא תתני לו לבכות בזרועות זרים כשאת נוכחת.

מצאתי דף מעניין.. מקפיצה לרשימת [po]מה חדש[/po].

בשמת כתבה [u]אמא שמנתקת ממנה את הילד בכוח גורמת בדרך כלל לזה שכל החיים הוא לא יכול לצאת מהחיבור הלא בריא והלא מודע אליה.[/u]

מה נחשב "בכוח"? ואם הילד על ידיים של קרובי משפחה אחרים ולא של אמא אבל אמא באזור?
למשל ה"בוא אלי חמודי" של קרובי משפחה שמושיטים ידיים ולוקחים את הילד (לפני שהספקתי להגיב).
הוא עושה פרצוף של "אני לא בטוח אם אני מרוצה מהידיים הזרות האלה, אבל זה עדיין לא מצב ששווה בכי".
האמת היא שלפעמים זה מאוד נוח שמישהו מחזיק את הילד ומשחק איתו ואני פנויה לנוח, גם אם הילד לא בהכרת מתלהב
מהמעבר לידיים אחרות (לא של אמא). ואז אני מבליגה על פרצוף ה"אופס- זאת לא אמא". כי אלה עדיין ידיים שמחזיקות אותו ומרעיפות עליו "חום ואהבה". אבל אפילו אז המנוחה היא איכשהו לא תמיד מנוחה, כי אני לא סומכת. מרגישה צורך להיות שם בשבילו ולתווך לו את העולם. כי אני מרגישה שרק אני מבינה את השפה שלו, והמבטים שלו. לא מצליחה להתנתק מספיק בשביל שמישהו אחר (חוץ מאבא) יהיה איתו. תמיד זה נגמר בבכי כשאני קופצת לשעה של סידורים ואני מבטיחה לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני יוצאת בלעדיו לשעה.
מתיש להיות קונטרול פריקית. או שאולי זה באמת צורך שלו?

בשמת, זה מפחיד מה שאת כתבת. :-(

[u]כל החיים הוא ימשיך לחפש אהבה מאמא, להשביע את רצונה של אמא, לנסות שוב ושוב להוציא יחס, תמיכה, אהבה ורצון בו מצד אמא ומצד תחליפי אמא.[/u]
בשמת, בדיוק לזו הכוונה. לתלות בתחליפים לא טובים. בין אם אלה חפצים דוממים שלא באמת יכולים לענות על הצורך, בין אם בהרגלים הרסניים, בין אם בבני זוג לא נכונים. המסר הוא שבעצם לא היינו רוצים שהילדים שלנו יהיו תלויים במישהו או משהו אחר בזמן שהם קטנים, ושאי אפשר להפוך את התלות לעצמאות, לפני שהצורך בא על סיפוקו.

[u]אפשר רק לגרום לו שלא יהיה תלוי בך[/u]

מסעדה, גם בזה אני לא בטוחה.
אמא שמנתקת ממנה את הילד בכוח גורמת בדרך כלל לזה שכל החיים הוא לא יכול לצאת מהחיבור הלא בריא והלא מודע אליה.

כל החיים הוא ימשיך לחפש אהבה מאמא, להשביע את רצונה של אמא, לנסות שוב ושוב להוציא יחס, תמיכה, אהבה ורצון בו מצד אמא ומצד תחליפי אמא.

יתחתן עם מישהו דמוי אמא ואחר כך יבכה למה בת הזוג לא נותנת יחס, תמיכה, אהבה, איכפתיות.

ואם הוא מקולל במודעות עצמית אז הוא גם לא יוכל להתלונן עליה - הרי הוא זה שבחר אותה.
והוא בחר אותה כי התת מודע שלו אמר לו: או, הנה זאת שתתייחס אליך ממש כמו אמא שלך. זה מה שאתה מתוכנת לחיות איתו. זה מה שאתה מתוכנת לסבול. זה הטיפוס שאתה מתוכנת לנסות להוציא ממנו אהבה.

וראו [po]לבסוף מוצאים אהבה[/po].

אמא מאוהבת, גם בתי היתה פחות או יותר כמו שאת מתארת, וכמו בנה של חבצלת, היום (בגיל חמש, וזה התחיל בערך לפני שנה לפחות, אולי שנתיים) היא עצמאית ובטוחה יותר מאשר רוב בני גילה. קצת ביישנית בחברת מבוגרים, אבל שם זה דווקא נתפס באופן חיובי. והקטנצ'יק - בכלל... ישבתי היום חמש שעות מחוץ לדלת כיתת הגן שלו, מוכנה לזנק אם יצייץ קלות, "מאמי..." וכלום, הילד שכח ממני, נשאר לישון שם, ונראה מבסוט לחלוטין כשהצצתי עליו (כל עשר דקות). ייתכן מאוד שתוך כמה ימים ייפול לו האסימון, כשייגמר החידוש, אבל זה כבר שייך לדף אחר. וגם הוא היה דבוק אליי עד גיל שנה, ועד היום קשור מאוד.
ועם זאת: כל ילד הוא משהו אחר. ייתכן שבתך תמיד תהיה יותר "ולקרו" מילדים אחרים. מן הסתם, לו לא היית מאפשרת לה, זה היה קורה באופן בולט יותר. "אי-אפשר לגרום לילד שיהיה לא תלוי; אפשר רק לגרום לו שלא יהיה תלוי [b]בך[/b] ."

מעבר לנורמליות של "אינסטינקט הלביאה" שאת מתארת (שכולם פה כבר אמרו הכל..אולי חוץ מזה שההרגשה הזאת בעצם הורמונלית ונגרמת מרמות גבוהות של פרולאקטין (אם זה יעזור נגד הסבתות:-)) אני רוצה לציין שלפני יומיים אחת השכנות אמרה לי ככה:
"תראי איזה פלא, [b]למרות[/b] שהבן שלך היה כל כך תלותי מפונק ובכיין וכל הזמן על הידיים ובמנשא, היום הוא ממש שונה- עצמאי וחופשי ורגוע כל כך! ממש כייף!" (שתבינו, הבחור כווולה בן שנה וחצי)
לא אמרתי לה שזה בדיוק [b]בגלל[/b] שנתתי לו להיות תלותי וקשור ומחובר כמה שהוא רק רצה (כי ממילא היא לא תאמין). אבל לכם אני יכולה להגיד את זה. :-)

ולפני שמישהו יקפוץ, "זמינה" יכול להיות גם במרחק טלפון לפעמים.

אגב, באחד הדפים האחרים כתבתי על זה בהקשר של הגן:
למה גן חובה מתחיל בגיל חמש, ולא קודם.

התייחסתי בהחלט לגיל של ילדתך ;-)

ההפרדה הולכת ומתרחשת החל מגיל הזחילה, אבל העיקרון החשוב הוא, שההיפרדות היא ביוזמת הילד. לא האמא, ובטח לא אנשים אחרים. ניתוק שאינו ביוזמת הילד ולמשך הזמן שקובע הילד (האמא נשארת זמינה) - גורם נזק.
כמה נזק?
תלוי בילד, באמא, בנסיבות וכו'.
מה שבטוח הוא, שהנזק מצטבר. כל ניתוק מתווסף לקודמיו. על זה יש שפע של מחקרים.
אם את מדברת על "מתי אפשר לצפות מילד לבלות כמה שעות ביום בלי אמא זמינה, ולא לשלם על זה מחיר" -
אז התשובה הכי בטוחה היא כנראה גיל חמש.
קפיצה קודמת היא מתישהו בין שלוש לחמש, אבל זה עוד גבולי.
זה על רגל אחת
(יותר נכון, יד אחת, כי אני מאז הלידה מקלידה רק ביד האחת שאין עליה תינוק...)

בשמת, הדברים שאת כותבת תמיד כל כך מעודדים ומחזקים. תודה. {@ לא התיחסת לגיל של ילדתי: שנתיים, האם גם אז זה מצב "טבעי" שאני וילדתי כ"כ קשורות ולא ניפרדות? מתי לדעתך (ומנסיונך) קורית ההפרדה "הטבעית" והאם אכן עצמאותה בוא תבוא ואינני מעכבת אותה בכך שאינני משחררת (והיא לא משוחררת)?

לאמהות הדואגות בעניין התלות של ילדיהן:
מה שאתן מתארות הוא המצב הטבעי, כמו שהוא צריך להיות.
בכוונה לא כתבתי "הנורמלי", כי הנורמה בחברתנו היא נורמה עצובה וקשה של ניתוק והפרדה, כך שהאמהות והתינוקות הבריאים, שמתפתחים וחיים כדרך הטבע, מוצאים את עצמם חריגים.
מומלץ מאוד להשיג בספרייה כל דבר מאת ג'ון בולבי ולקרוא. John Bowlby
במחקר מדעי רציני ומבוסס היטב הוא מסביר את הקשר בין התינוק לאמו, ולמה דווקא אמא כל כך חשובה.

הי תמרה, את לא לבד. מאז שנולדה ביתנו, היום בת שנתיים, עדיין אני לא מסוגלת לשחרר, אני מניחה שזה יבוא (כך אומרים) אבל בנתיים אני לא מסוגלת להשאיר אותה אצל אף אחד שהוא לא אבא שלה. וגם, רק כשאני יוצאת לחוג התעמלות. גם לי יש טענות רבות כלפי הוריו של בעלי (לגבי נושאי החינוך ולגבי אופן הטיפול בתינוקות ובילדים) וגם אני מרגישה כמוך, שהם דוחקים בי שאצא ואשאיר את ביתי אצלם. והנורא מכל: שכבר שנתיים אני לא יוצאת עם בעלי. אני פשוט לא מסוגלת לעזוב אותה. גם אני, כמוך, משתמשת בהנקה כתירוץ, גם היום, "כשהיא מתעוררת מהשינה רק אני מסוגלת להרדים אותה עם ציצי" ולכן לא אוכל לעזוב אותה. הצרה אצלנו היא שגם בעלי מתחיל לאבד את הסבלנות כלפיי. אני מרגישה אבודה. :-( אולי אני לא בסדר? ביתי באמת קשורה אליי (ואני אליה) באופן מיוחד, היא אוהבת מאוד גם חברת ילדים, אבל תמיד מחפשת אותי ברקע, מבקשת ממני להשתתף במשחקים, לתווך בינה לבין אחרים במקרים של עימותים (ריב על צעצוע וכו').
האם בגילה המופלג ;-) היא כבר צריכה להיות עצמאית יותר? אולי אני באמת גורמת לה נזק בהיותי קשורה אליה כל כך?

אהה, אז יש לך בעיה עם סבא וסבתא [b]רכושנים מדי[/b] , לא?
והם אומרים ש [b]את[/b] לא בסדר?

תודה על התגובות . עיקר התלונות הן ממשפחת בעלי על כך שאני לא משאירה את הנכד אצלם והולכת לכמה שעות . המחשבה בלתי נסבלת בעיני אולי משום שיש לי ביקורת חריפה מאד כלפי תפקודם כהורים לתינוקות , לילדים -וכל זאת מתוך סיפורים שהם בעצמם מספרים , זאת בעיה לא קלה לפתרון . בנוגע לעצות של הסביבה - אתן צודקות לחלוטין!!!!!!!!!! לאבא ולתינוק שלום .

הי תמרה,
האם בעלך מתלונן שאת לא משאירה את הילד איתו, או שאת לא משאירה את הילד עם מישהו אחר (ומתפנה קצת אליו)? שני הדברים לגיטימיים לחלוטין כמובן, אבל רק אם זה המקרה הראשון הייתי חושדת שאולי יש לך בעיה לשחרר.

בלי ליעץ במקום שאני לא מכיר,
אני יכול לומר שלעיתים הבעל מתקשה למצוא את המקום שלו עם הילד. בהרבה מקרים זה לא מעורר חיכוך. הילד הוא נחלתה של האם והאבא מתעסק בדברים שבחוץ. מעבר לכל מה שאפשר לומר יש כאן החמצה אדירה של האבא.
האם יכולה לעזור הרבה. זה אינטרס שלה בדיוק כמו שזה אינטרס של הילד ושל האבא. היא יכולה לדחוף את האבא להתעסק עם הילד, ולפעמים כל מה שהיא צריכה לעשות זה לשחרר קצת ואז לאבא יהיה מקום להכנס ולחוות גם הוא את הההתרגשות, האחריות והאהבה.

אני מצטרפת לנ"ל.

אני עם אורנה (-:

את בסדר גמור!!!

תמרה,
את בסדר גמור.
אם זה מה שאת מרגישה, אין כל צורך לעזוב את הילד בשלב זה של חייו.
זה אמנם מנהג נפוץ מאד אבל לאו דוקא מתוך מחשבה על טובתו של הילד, אלא מתוך קשיים של הנשים להשאר בחברת התינוק בגיל הזה ועקב כך להיות מנותקות מחברת אנשים בוגרים.
ילד בגיל הזה זקוק לאמא שלו ולמרבה הפלא גם האמא זקוקה לו. אולי זה מה שאת מרגישה.
מנסיוני,
ילד שנתנה לו ההזדמנות להחליט בעצמו מתי להתרחק מאמא שלו לא מפתח תלות רבה יותר באמו, אלא להפך.
השארי נאמנה ללבך.
אני מנחיה שזה לא פשוט, אבל נראה לי שכאן באתר תוכלי לקבל תמיכה ועידוד.
כה לחי.

אין כללים, תעשי מה שטוב לך ולו.
גם אבא שלו לא חייב להשאר איתו לבד.
כל המבקרים בוודאי רוצים שישאר קצת עם בייביסיטר, יבכה, אולי גם ירעב קצת, ו.. מה התועלת בכך?

לא הבנתי, האם גם האבא לא נשאר איתו לבד?

שלום , אני חדשה בפורום , אשמח לשמוע את דעתכם בנושא - אני אמא לתינוק בן 5.5 חודשים . עדיין לא מסוגלת לחשוב על האפשרות לתת אותו לבייביסיטר מידי פעם , אפילו לא לסבתות ! התירוץ שלי הוא שהוא יונק בזמנים לא קבועים אך עוד מעט עם התחלת המוצקים איאלץ למצוא תחליף......המשפחה וחברים , במיוחד מצד בעלי , מעבירים עלי ביקורת בלי סוף . לפי מה שאני רואה התינוק מאושר , חברותי , סקרן . שאלתי היא - האם זה " בסדר" לא לרצות לעזוב את הילד בינתיים , האם אני עלולה לגרום לו לתלותיות ? בסביבתי מרובת המטפלות והתמ"לים קשה למצוא אוזן קשבת .