ביקור מוצלח עבר על כוחותינו. אמא מתאוששת ורוב הזמן היתה ממש נחמדה. ממש שוחחנו והיא אפלו דאגה לי כי אחרתי.

שבוע חדש. אחרי הצהריים אני נוסעת לאמא. בבוקר האוטו לא הניע. ואני כבר בלחץ - האם אני עומדת להיתקע איפה שהוא מתישהו?
מבחינה פנימית אין לי שום צורך לבקר את אמא שלי. שום געגוע, שום עניין. לא כל הזמן - היום זה ככה. מנותקת. שוכחת ממנה לגמרי בלי שום בעיות. אולי משהו לא בסדר בי שאני פשוט יכולה ככה לשכוח ממנה? הבוקר דיברתי עם עוזרת בית שתבוא אלי פעם בשבוע. לא היתה לי עוזרת כבר מעל 10 שנים... אין לי שואב אבק ואין לי מדיח ואני מקווה שהסמרטוטי רצפה שלי בסדר... בקיצור - אני עומדת לסדר את הבית, להשיג שואב ולהעמיד פנים שהכל נפלא בבית שלי... מגוחך. אבל אחרי הפעם הראשונה - שמעתי מחברותי - יהיה לי בית נקי ומסודר!! ולפחות זה לא יציק לי.

אני קוראת אותך כל הזמן. זה מאוד נוגע לי, והרבה פעמים מעלה דמעות.
גם השיר נוגע.

הדובות הגדולות יצאו מהיער
בשעת צהריים, באור יום יצאו
כה נשמרנו
לא נכנסנו
לא הלכנו בלא-ידוע
רק בנחת
באין-תנועה
עכשיו היער בקע מתוכנו
הדובות הגדולות משתוללות בחוץ
נוהמות

אני מחזיקה את ידך שהיתה לאבק
אין יער
אין עצים
אמא דובה נוהמת
מבקשת
מה.

אתמול עמדנו מסביב למיטה של אמא אני, בת דודתי ובן דודי האהובים, שלושתנו דיברנו ביננו - אנחנו לא נפגשים הרבה ומאד אוהבים - עד שאמא התעצבנה שאנחנו לא מתיחסים אלייה... ואפילו דיברנו עליה... ואמרה - אתם לא אוהבים אותי מספיק....

[u]מצב כזה מקצין עוד יתר את הנטיות של כולם[/u]
כנראה שזה ככה. הנטייה שלי היתה תמיד להגן עליה כי לה היה קשה. זוכרת בוקר אחד כשהייתי בשירות צבאי והייתי צריכה לקום בבוקר יום ראשון וללכת לצבא (שירתתי אז בלבנון ושנאתי כל רגע) וממש ריחמתי על עצמי וניסיתי להכריח את עצמי לקום וחלפה במוחי המחשבה ש"זה לא קשה", ש"קשה" היה רק לה - בשואה וההבנה שזרחה בי שבכל זאת קשה לי....
בשנים האחרונות הקשר ביננו היה טוב, אפילו "חינכתי" אותה להתקשר אלי ביום ההולדת ולהגיד לי מזל טוב והרשיתי לה להיות אמא שלי קצת יותר. אבל רק קצת. כשהיינו נפגשות במסגרת יום הולדת משפחתית והיא התבקשה לברך את אחד מילדיה או נכדיה הרבים, תמיד היא דיברה על עצמה. עד כדי כך שבבת מצווה של בתי וידאתי מה היא הולכת להגיד לפני האירוע כדי שזה לא יהיה מביך. היא עדיין הביאה לאירוע את אלבום התמונות מהטיול שעשינו לעיר ילדותה בפולין.

ולמרות כל מה שאני אומרת כאן - כשאני מסתכלת עליה והיא עלי יש בעיקר המון אהבה. וכשהיא לוחצת לי את היד ומפריחה נשיקה באוויר אני מאושרת כל הדרך הביתה.

נשמע מאד קשה.
אני חושבת שכמה שהקשר היה יותר סבוך במהלך החיים, ככה ההחלקה החוצה - כמו שקורה עכשיו - פוצעת יותר. כמו לנסות להוציא יד מתוך שיח צלף קוצני.
את נשמעת לי עושה מעל ומעבר, הרבה יותר ממה שנשים אחרות היו עושות במצבך. יש כאלה שיעשו יותר, נכון. אבל יש גם כאלו שלא.
ואת מזיזה הצידה הרבה מהכעסים שלך ובכל זאת באה לשבת איתה. זה לא ברור לי מאליו. כל הכבוד לך.
בטוחה שמצב כזה מקצין עוד יתר את הנטיות של כולם. שלה להתעלם, ושלך - אולי - לנסות לרצות אותה? יכול להיות?

איך המשפחה שלך (בעל וילדים) מחזיקה מעמד?
יש מי שמביא לך אוכל לבי"ח בכל הימים הארוכים האלה?

שלום לך בת מבת לאב בשעותיו האחרונות.מכירה את האשמה הזאת.את כל הענינים המרים של הקשר שמסרבים לזוז הצידה גם לא ברגעים הכואבים והקשים של הסוף.ועוצמתו המפתיעה של הקשר למרות הכל. וחוסר האונים.לעצמי אני אומרת אל תזייפי לפחות אל תזייפי היי קרובה לעצמך והחזיקי חזק.
איתך.

מחזקת ומחבקת אותך..
המשיכי לכתוב!

הייתי שמחה אם מישהו היה משנה את שם הדף לאמא מונשמת בלי התייחסות אלי...

חזרתי משבת אצל אמא. היא מצליחה להזיז מעט את יד ימין וזה מאפשר לה לכתוב מלים ומשפטים קצרים. בילינו שלוש שעות בכתיבה ובנסיונות הבנה שלי מה היא כותבת ורוצה. דברים בסיסיים וגם קצת מחשבות יותר עמוקות, בעיקר על זה שנמאס לה והיא לא מבינה למה אלוהים עשה לה את התרגיל הזה (היא כמובן לא מאמינה באלוהים... ). לא שאלה אף מילה מה שלומי, מה שלום הנכדים שלה, איך אנחנו מסתדרים... מה חדש? בעצם זה היה ככה תמיד. אמא שמרוכזת בעצמה, עכשיו אולי זה פשוט יותר על פני השטח.
רגע לפני שהלכתי ביקשה שאשאר עוד רגע. שאחזיק לה את היד. החזקתי ונשמתי בסבלנות. והיא נפרדה יפה... האם נוכל להביא אותה הביתה מתישהו? שתשב בשמש?

אני מזדהה איתך מאוד גם אני עברתי שנה כזאת לא פשוטה בבתי חולים עם אמא,
מנסיוני הקצר אולי זה יעזור, לי מאוד עזר שכשאני חוזרת הביתה לנוח ולעשות הרבה דברים בשביל עצמי ובשביל הנשמה.
כמו למשל לצייר, לנגן, לרקוד, לטייל, מדיטציה, יוגה, לצאת לנשום אוויר. מה שגם ממש אפשרי תוך כדי השהיהה בבית חולים.
לבית חולים יש תכונה כזאת להתיש, ולגמור כוחות. דברים פיסיים לא יעזרו כדי למלא את המצבורים כמו שופינג, אוכל וכדומה. הדבר היחיד הוא להתמלא מהנפש מהיסוד. לי זה ממש עזר ועדיין...
בנוסף מה שעוד יכול לעזור זה לנסות לשמור על תזונה נכונה של גופך. הרבה ירקות ופרות, מונבטים,אגוזים שמעלים את רמת האנרגיה והחיות ופחות דברים שיכבידו כמו פחמימות ריקות, פסטות, סוכרים ריקים חלב ובשר.
תזונה מאוזנת במנות קטנות תיתן לך אנרגיה אמיתית של חיים.
זה קשה לאכול כך כשלא בבית אבל זה רעיון שיכול בזמן קשה זה קצת אולי לעזור
מאחלת לך המון בהצלחה ושולחת לך כוחות וחיזוקים מקווה שתרגישו טוב יותר שחר:)

יש עזרה ואני לא לבד . יש אחיות, יש אבא ויש עוד אנשים שמסייעים לנו, כולל קיבוץ גדול ועשיר...
אבל עדיין זה גדול מדי.

האם יש לך עזרה בטיפול/תמיכה באימך מבן זוגך/ילדיך/אחים/אחיות/בני דודים/דודים. זה הזמן לבקש עזרה. זה קשה מאד נפשית ופיזית לטפל ולתמוך באם במצב כזה.
יתכן ואם תרגישי שיש מישהוא שנושא איתך יחד באחריות זה יקל עליך או מישהוא שתוכלי לשתף. בהצלחה.

בוקר חדש. אני מותשת ומרגישה חולה: כואב הגרון והשרירים. צריכה לנסוע לאמא אחרי הצהרים וכנראה זה לא יקרה. אשמה כבדה רודפת אותי כמו פילה כועסת ומנפפת באצבע: בת לא טובה, בת לא טובה.

לגבי הדיבור-כדי להקל על התקשורת איתה אפשר לנסות להכין מעין לוח תקשורת עם תמונות או מילים שהיא תוכל להצביע עליהם או להביט לעברם וכך תבינו אותה טוב יותר.

[u]למה זה לא אפשרי?[/u]
כי בשיקום אי אפשר להישאר בלילה
כי אם נישאר איתה בלילה - לא נוכל לבוא בבוקר וגם ככה אנחנו קורסים
כי זה מעל ומעבר לכוחות שלי
כי בבית יש ילדים שגם רוצים שאהיה איתם בלילה
קורע...

[u]ני יושבת שם ומסבירה לה שאי אפשר ותמיד מגיע הרגע שאני צריכה ללכת למרות שהיא לא רוצה. שיקוף מדויק של ילדותי בקיבוץ. "אמא אל תלכי, אני מפחדת"[/u]
אוי, משפט קורע לב. מחבקת אותך.
למה זה לא אפשרי?

אתמול שוב ביקור לא קל. קשה לה לנשום, יש בריאה אחת תמט - מילה חדשה שלמדתי עכשיו ומגיעה מהתמוטטות... קשה לה להבין אותי כי היא לא שומעת כל כך טוב וכי היא קצת מבולבת וקשה לי להבין אותה - מונשמים הם אנשים בלי קול... מכונת ההנשמה יושבת מתחת מיתרי הגרון ולכן האוויר שנכנס אינו עובר דרכם והם לא יכולים להשמיע קול. היא מדברת ואני מנסה לקרוא שפתיים. בהתחלה לא הבנתי כלום, עכשיו אני כבר מבינה הרבה מאד.
למשל את זה שהיא לא רוצה להישאר לבד בלילה. כבר היינו בשלב של ההסברים והיא כבר גירשה את המטפלת ששכרנו לה ללילה. היא רוצה מישהו מהמשפחה וזה לא אפשרי.
אני יושבת שם ומסבירה לה שאי אפשר ותמיד מגיע הרגע שאני צריכה ללכת למרות שהיא לא רוצה. שיקוף מדויק של ילדותי בקיבוץ. "אמא אל תלכי, אני מפחדת" (באמת פחדתי - היו לי אריות מתחת המיטה שרק אני ראיתי, וכל פעם שבאמת העזתי להסתכל, הם התחבאו ויצאו רק שלא הצצתי). ותמיד הם הלכו לענייני המבוגרים שלהם. האם זה מאפשר לי לסלוח לה עכשיו?

קרובת משפחה שלי הייתה גם במצב דומה היו 3 פעמים שבאו להפרד ממנה ולפתע היא קמה לתחייה, קמה לאט לאט מהמיטה וחזרה לעצמה, עצמאית בבית.

אייי. איזה חוסר מזל. עקץ אותה יתוש? מצער לשמוע.

המחשבה הראשונה שתפסה אותי מול מכונת ההנשמה היתה - מפלצת! בת אדם מנסה למות כאן ולא נותנים לה ... מה זה? ניתוח קיסרי של המוות? אינקובטור לפגים שמנסים למות טרם זמנם? לא האמנתי שלא ידעתי על זה קודם, שהמרגע שמאיזו שהיא סיבה חוברת למכונת ההנשמה לאף אחד אין רשות לנתק אותך, כולל לך עצמך. כשילדתי בפעם הראשונה הייתי המומה מכמה זה מסובך ללדת בבית חולים, עכשיו אני מבינה כמה זה מסובך למות בבית חולים.

נשמע קשה. (())

חשבתי פשוט לשתף במה שאני עוברת, מכיוון שלפתע נקלעתי לעולם הזה של טיפול בהורים ואני מרגישה בדיוק כמו לפני 23 שנה כשילדתי את בני הבכור - לא מוכנה, לא מבינה, נשאבת, מוצפת רגשית, לא יודעת למה לצפות, שואלת איפה החיים שהיו לי? דווקא כשחשבתי שיש לי סוף סוף חיים...
קיצור הסיפור עד כה: אמא שלי חלתה בקדחת הנילוס המערבי, היתה בקומה מספר ימים ואחר כך התעוררה (במפתיע, לנו אמרו שזה בלתי הפיך והדרך החוצה היא אל המוות), אבל נשארה מונשמת ומשותקת. חודש וחצי בטיפול נמרץ ואז - כבר כמה ימים בשיקום הנשימתי הנכסף. ואני - באמצע החיים, באמצע הכל - נהייתי שוב הבת שלה, עם כל מה שזה אומר ועם כל מה שחשבתי שהשארתי מאחור והתבגרתי מזה. שתיים-שלוש משמרות אמא בשבוע של 4 שעות, ליד המיטה שלה.
הולכת לעבוד קצת...