על ידי אמא_לשתיים_ועוד_אחד* » 18 יוני 2004, 09:48
השעות הכי יפות שלי לכתיבה הן בשעות הלילה ואני מתעצלת לקום למחשב ובבוקר אני שוכחת מה רציתי לכתוב.. חבל
נזכרתי...
עבודה בבית או בחוץ?
בהולדת בתי הראשונה שיוועתי לעוד זמן מה להיות איתה ולא לחזור לעבודה אך מכורח הנסיבות חזרתי לאחר שנים -עשר שבועות בדיוק. עוד לא ידעתי כמה זה נוראי וחשבתי שאסתדר. זה היה בלתי נסבל. הגעתי למצבים נפשיים מאד קשים, לאחר שבבית הייתי במצב רוח כל כך מרומם (שבועיים מיום הלידה לא ישנתי בלילות, מרוגשת, מסתובבת, יוצרת, לא יכולתי לשבת דקה.כנראה האדרנלין או משהו אחר הופרש בכמויות גדולות בגוף...) כל יום חזרתי סחוטה מהעבודה וישר ציצי, לא הספקתי לאכול, להוריד בגדים, נעליים, וכבר זעקות השבר של התינוקת שהרגישה שחזרתי... (אגב, היה מצידה מרד כשהיא סירבה לאכול עד שאני מגיעה ולמזלה ומזלי זה היה בשעות הצהריים). השנה הראשונה היתה זוועתית. בשנה השנייה הצלחתי להתארגן יותר טוב, לדעת לנצל את הזמן בצורה טובה יותר. אבל שוב, הפרידה בבוקר, הבכי, (למרות שהיא נשארה עם הסבתא) ממש הייתי קורעת אותה מזרועותיי, היא רוצה עוד טיפה לינוק ואני צריכה להגיע בזמן, על הדקה, לעבודה.
עם הבת השנייה כבר ידעתי למה לצפות... משכתי עוד שבועיים (זה מה שהצלחתי, מחוסר ברירה) והופ חזרה לסיוט.
עבודה, חזרה הביתה, בית מבולגן, מתחילים לסדר את הבית, ציצי ועוד ציצי ועוד ציצי,על הידיים (טוב-במנשא, אבל מתחיל להיות חם וכואב בכתף, בכל זאת יום שלם ככה..). בבקרים אני מנסה להקדים את היניקה, לצאת בשקט בשקט על קצות האצבעות, שמא תתעורר הינוקא. סבל - זאת מילה קשה אך זה היה המצב. סבלתי.
מצד שני, לחשוב שאני אצליח לעבוד בבית (סתם פינטוז,אבל נגיד שכן הייתי יכולה למצוא משהו לעשות בבית) נראה לי גם בלתי אפשרי. איך אפשר לשבת ליד המחשב או לדבר אפילו בטלפון כשכרוך עליך ילד או מסתובב לך בין הרגליים ומגרגר?
אפילו אם זה הילד הכי עצמאי שבעולם, שיודע להעסיק את עצמו לידך, זה עדיין רק לזמן מוגבל, ואז צריך לקום באמצע הדבר הכי חשוב, כי פתאום הוא איבד עניין ואת נדרשת דחוף...
מה שאני מנסה לומר הוא, שאנחנו אמהות בזמן בלתי אפשרי, שמעתי מישהי שאמרה שהפמניזים הכניס גול עצמי.
עד שלא נגיע לאיזשהו איזון, חלוקה שוויונית בבית (זה בכלל אפשרי?) נמשיך לסבול בלעבוד בבית, לעבוד מחוץ לבית.
השאלה אם עבודה בבית או בחוץ לכן אינה בכלל שאלה. מה, להיות אמא זה לא מספיק עבודה???
אני חייבת לסיים, אולי אמשיך בזה ואולי לא...
השעות הכי יפות שלי לכתיבה הן בשעות הלילה ואני מתעצלת לקום למחשב ובבוקר אני שוכחת מה רציתי לכתוב.. חבל
נזכרתי...
[hr]
עבודה בבית או בחוץ?
בהולדת בתי הראשונה שיוועתי לעוד זמן מה להיות איתה ולא לחזור לעבודה אך מכורח הנסיבות חזרתי לאחר שנים -עשר שבועות בדיוק. עוד לא ידעתי כמה זה נוראי וחשבתי שאסתדר. זה היה בלתי נסבל. הגעתי למצבים נפשיים מאד קשים, לאחר שבבית הייתי במצב רוח כל כך מרומם (שבועיים מיום הלידה לא ישנתי בלילות, מרוגשת, מסתובבת, יוצרת, לא יכולתי לשבת דקה.כנראה האדרנלין או משהו אחר הופרש בכמויות גדולות בגוף...) כל יום חזרתי סחוטה מהעבודה וישר ציצי, לא הספקתי לאכול, להוריד בגדים, נעליים, וכבר זעקות השבר של התינוקת שהרגישה שחזרתי... (אגב, היה מצידה מרד כשהיא סירבה לאכול עד שאני מגיעה ולמזלה ומזלי זה היה בשעות הצהריים). השנה הראשונה היתה זוועתית. בשנה השנייה הצלחתי להתארגן יותר טוב, לדעת לנצל את הזמן בצורה טובה יותר. אבל שוב, הפרידה בבוקר, הבכי, (למרות שהיא נשארה עם הסבתא) ממש הייתי קורעת אותה מזרועותיי, היא רוצה עוד טיפה לינוק ואני צריכה להגיע בזמן, על הדקה, לעבודה.
עם הבת השנייה כבר ידעתי למה לצפות... משכתי עוד שבועיים (זה מה שהצלחתי, מחוסר ברירה) והופ חזרה לסיוט.
עבודה, חזרה הביתה, בית מבולגן, מתחילים לסדר את הבית, ציצי ועוד ציצי ועוד ציצי,על הידיים (טוב-במנשא, אבל מתחיל להיות חם וכואב בכתף, בכל זאת יום שלם ככה..). בבקרים אני מנסה להקדים את היניקה, לצאת בשקט בשקט על קצות האצבעות, שמא תתעורר הינוקא. סבל - זאת מילה קשה אך זה היה המצב. סבלתי.
מצד שני, לחשוב שאני אצליח לעבוד בבית (סתם פינטוז,אבל נגיד שכן הייתי יכולה למצוא משהו לעשות בבית) נראה לי גם בלתי אפשרי. איך אפשר לשבת ליד המחשב או לדבר אפילו בטלפון כשכרוך עליך ילד או מסתובב לך בין הרגליים ומגרגר?
אפילו אם זה הילד הכי עצמאי שבעולם, שיודע להעסיק את עצמו לידך, זה עדיין רק לזמן מוגבל, ואז צריך לקום באמצע הדבר הכי חשוב, כי פתאום הוא איבד עניין ואת נדרשת דחוף...
מה שאני מנסה לומר הוא, שאנחנו אמהות בזמן בלתי אפשרי, שמעתי מישהי שאמרה שהפמניזים הכניס גול עצמי.
עד שלא נגיע לאיזשהו איזון, חלוקה שוויונית בבית (זה בכלל אפשרי?) נמשיך לסבול בלעבוד בבית, לעבוד מחוץ לבית.
השאלה אם עבודה בבית או בחוץ לכן אינה בכלל שאלה. מה, להיות אמא זה לא מספיק עבודה???
אני חייבת לסיים, אולי אמשיך בזה ואולי לא...