על ידי אמא_ללי* » 04 פברואר 2009, 03:41
כבר התבשל לי פוסט נוסף של קיטורים, ובאמת שיש סיבות טובות... אבל עכשיו, תוך כדי שהרדמתי את מאיה, נבטה בי הכרה מרגשת.
התרגלתי לחשוב על קשיים כעל שיעור או הזדמנות, אבל אני חושבת שזה נשאר בעיקר ברמת המחשבה. ברמה הרגשית תמיד התלווה לזה טון ממורמר - מה, לא למדתי מספיק? מה עשיתי לא בסדר שאני "מקבלת" את השיעור הזה עכשיו? ומה אני יכולה לעשות כדי שהשיעור ייגמר (בהצלחה כמובן
) כמה שיותר מהר ויחזור להיות לי נעים?
הערב שכבתי לידה במיטה, וחשבתי לי מחשבות מודאגות, כי היום נודע לנו שבעוד שבוע וחצי הגננת האהובה של שירה עוזבת את הגן. ועוד אין מחליפה, ומי יודע כמה זמן ייקח עד שימצאו מישהי קבועה, ואם היא תמצא חן בעינינו בכלל, ואם שירה תאהב אותה, ואולי זה סימן שצריך לעשות שינוי גדול... ואם כן אז איזה שינוי, ומה צריך לעשות?
תוך כדי המחשבות האלה הבנתי, שהשיעור הנוכחי שלי, שנמשך כבר תקופה לא קצרה, הוא שיעור בכניעה ובהתמסרות. כי כל הזמן ממשיכים לקרות דברים שאין לי שליטה עליהם, והם לא מתאימים לתכניות ולרצונות שלי. צמחה בתוכי חלקה קטנה של ייאוש ושל חוסר תקווה, ואני לומדת לחיות איתה ולעשות לה מקום, כי להתנגד ולנסות לגרש אותה זה לא כל כך עובד. אני לומדת לקבל את זה, שיש עכשיו זמן לא קל. שיש הרבה דברים בחיים שלי שהייתי רוצה שיהיו אחרת, וכרגע אין לי אפשרות לשנות אותם. ואני יודעת שזה ישתפר מתישהו - כשיתחיל להתחמם בחוץ, כשנחזור לארץ, כשהבנות קצת יגדלו, כשהאיש יהיה קצת פחות מוצף בעבודה... אבל בינתיים כל מה שאני יכולה לעשות הוא לנסות לחיות עם הקושי בשלום.
ובעודי שוכבת שם במיטה, אני חושבת שבפעם הראשונה בחיים הבנתי, גם בלב, שזאת
באמת הזדמנות. כי אי אפשר להתאמן על כניעה כשהכל זורם על מי מנוחות והולך לפי התכנית. אלא דווקא עכשיו. כשקשה, כשחורק, כשאין לי מה לעשות...
ההבנה הזאת משנה את הכל. אין פה איזה שיעור שאני
חייבת לעבור. אני לא חייבת שום דבר לאף אחד... אבל יש לי פה הזדמנות, אפשרות להשתמש בקושי הנוכחי כדי לצלול אל תוך כל רגע, עם כל מה שהוא מכיל בתוכו, ולהתמסר אליו.
כבר התבשל לי פוסט נוסף של קיטורים, ובאמת שיש סיבות טובות... אבל עכשיו, תוך כדי שהרדמתי את מאיה, נבטה בי הכרה מרגשת.
התרגלתי לחשוב על קשיים כעל שיעור או הזדמנות, אבל אני חושבת שזה נשאר בעיקר ברמת המחשבה. ברמה הרגשית תמיד התלווה לזה טון ממורמר - מה, לא למדתי מספיק? מה עשיתי לא בסדר שאני "מקבלת" את השיעור הזה עכשיו? ומה אני יכולה לעשות כדי שהשיעור ייגמר (בהצלחה כמובן :-) ) כמה שיותר מהר ויחזור להיות לי נעים?
הערב שכבתי לידה במיטה, וחשבתי לי מחשבות מודאגות, כי היום נודע לנו שבעוד שבוע וחצי הגננת האהובה של שירה עוזבת את הגן. ועוד אין מחליפה, ומי יודע כמה זמן ייקח עד שימצאו מישהי קבועה, ואם היא תמצא חן בעינינו בכלל, ואם שירה תאהב אותה, ואולי זה סימן שצריך לעשות שינוי גדול... ואם כן אז איזה שינוי, ומה צריך לעשות?
תוך כדי המחשבות האלה הבנתי, שהשיעור הנוכחי שלי, שנמשך כבר תקופה לא קצרה, הוא שיעור בכניעה ובהתמסרות. כי כל הזמן ממשיכים לקרות דברים שאין לי שליטה עליהם, והם לא מתאימים לתכניות ולרצונות שלי. צמחה בתוכי חלקה קטנה של ייאוש ושל חוסר תקווה, ואני לומדת לחיות איתה ולעשות לה מקום, כי להתנגד ולנסות לגרש אותה זה לא כל כך עובד. אני לומדת לקבל את זה, שיש עכשיו זמן לא קל. שיש הרבה דברים בחיים שלי שהייתי רוצה שיהיו אחרת, וכרגע אין לי אפשרות לשנות אותם. ואני יודעת שזה ישתפר מתישהו - כשיתחיל להתחמם בחוץ, כשנחזור לארץ, כשהבנות קצת יגדלו, כשהאיש יהיה קצת פחות מוצף בעבודה... אבל בינתיים כל מה שאני יכולה לעשות הוא לנסות לחיות עם הקושי בשלום.
ובעודי שוכבת שם במיטה, אני חושבת שבפעם הראשונה בחיים הבנתי, גם בלב, שזאת [b]באמת[/b] הזדמנות. כי אי אפשר להתאמן על כניעה כשהכל זורם על מי מנוחות והולך לפי התכנית. אלא דווקא עכשיו. כשקשה, כשחורק, כשאין לי מה לעשות...
ההבנה הזאת משנה את הכל. אין פה איזה שיעור שאני [b]חייבת[/b] לעבור. אני לא חייבת שום דבר לאף אחד... אבל יש לי פה הזדמנות, אפשרות להשתמש בקושי הנוכחי כדי לצלול אל תוך כל רגע, עם כל מה שהוא מכיל בתוכו, ולהתמסר אליו.