אני כאן כדי לפרגן
מנקודה הכי אכפתית
אם אשמע לך תוקפנית או שיפוטית - אני לא,
יש מצב שאני עניינית מדי
עשינו משהו ביחד (שוב ממש לא משנה מה) ואז הוא הרס את זה. ביקשתי שיעזוב והוא לא רצה. התחלתי למלמל לעצמי/אליו די, נו עזוב אותי, תן לי לסייםלבד, לא רצה, המשיך להרוס, התחיל לצרוח שהוא שוב רוצה ושוב הרס. אחותו בכתה מהצעקות שלו, לקחתי אותה בידיים הוא אחרי, תרימי אותי תרימי אותי, ודי כבר לא יכולתי לסבול אותו!!! מתוסכלת ומיואשת סגרתי את עצמי עם הקטנה ל 2 דקות נרגעתי ויצאתי. הוא כמובן מתחנן מחוץ לדלת להיכנס. כשיצאתי הצחקתי אותו (קולות של פלוצים) מתוך רצון להמשיך הלאה אבל חזרנו בשנייה לריב ובסוף סטרתי לו בחולשה על הלחי לאחר שסטר לאחותו וקינחתי במשפט ואל-מותי "זה נעים לך?? לא? אז אל תעשה לאחותך!!!
הריב הזה נקרא לי כמו ריב בין שלושה אחים.
כאילו אין בתמונה אף מבוגר.
הילד שהוא בנך מעיר בך את הילדה שבך - הצד הילדותי, הנסחף,
ואין מי שיקח אחריות על כל המתרחש, כי הילדה שבך לא יכולה לקחת אחריות - היא ילדה,
והבוגרת - איננה /-:
לי מאוד עזרה סדנה של הילדה הפנימית,
להגיע לאותן הנקודות הזועקות והנסחפות, ולהוציא אותן בשטח נייטרלי.
לבכות, לצעוק, להאשים, לזרוק את כל הכעס המצטבר -
ולגלות שבסוף נמאס לכעוס.
מצטרפת להמלצה על פעילות גופנית,
לשחק עם השרירים שרוצים להכאיב - או אולי רק מבקשים להרגיש את חיותם.
אנרגיה עצורה יכולה לגרום לכעס.
עוזר מאוד לתת לילדה הפנימית לדבר שלא בנוכחות ילדים אחרים.
פשוט לנג'ס ללמפה (כרית/חברה) את כל העלבונות של אותו היום ולראות שאחרי שמוציאים אותם הם לא כאלה נוראיים,
או שאולי הם כן - ואז מה עושים עם זה.
הצד השקול, הבוגר מחליט - מה לעשות בסיטואציה כזאת או אחרת באם תקרה שוב.
בסדנה שעשיתי היה תרגיל של "הפרדת אנרגיות"-
בעזרת 2 כריות
כל פעם יושבים על כרית אחרת (פעם "הילדה" ופעם "הבוגרת") ומושחחים עד שאין יותר על מה...
וככה לאט לאט מגלים שבתוך הקלבסה שוכנת גם בחורה פיקחית, שקולה, חומלת ואוהבת,
ולומדים לנצל את כישוריה ביום-יום.
כשאני שמה לב שכועסת, קוראת (בראש, בראש...) לבוגרת שבי.
היא תמיד באה.
לפעמים לוקח לה קצת זמן, אבל אם קוראים לה כמה פעמים היא מופיעה.
אולי זה נראה קצת מוזר מהצד שמישהי עוצרת באמצע הריב בין שתי הבנות שלה ומתחילה להתכנס,
אבל לכרגע לי אין פתרון שעובד יותר טוב.
הבעיה היא רק לשים לב מתי מתחילים לכעוס.
אם לא שמים לב בזמן הילדה קופצת ומתחילה לחגוג ולהגזים. הלו.
מזל שהגדולה שלי עלתה על הטריגר ושואלת אותי כל פעם כשהטון שלי משתנה
(שמאלה, ימינה, למעלה, למטה, חזק מהרגיל, חלש מהרגיל, עצוב מהרגיל, מתלהב מהרגיל) - "את כועסת?"
ואז אני שואלת את עצמי: "אני כועסת?"
גם אם אני לא, תמיד טוב לשאול את עצמי.
בכלל נחמד להיות בקשר עם עצמי.
הדברים נהיים פחות אוטומטיים.
לגבי הגדול שלך.
הוא לא גדול. הוא קטן.
אם לא הייתה לו אחות קטנה הוא עדיין היה הבייבי שלך.
ודאי היית מחבקת אותו המון.
ואוהבת כל "יציאה" שלו.
בסיפור האחרון שהבאת - הוא ביקש שתרימי אותו.
ישירות, בעקיפין, במכות, בתחנונים.
הוא לא רוצה שתעשי לו קולות של פלוצים.
זה לא מזין את הצורך שלו בקרבה אליך.
מה שהוא צריך לעשות כדי לקבל את החיבוק זה הדבר היחיד שהוא לא מסוגל לעשות -
להיות כמו אחותו. להיות אחותו.
בגלל זה הוא אה... לא מחבב אותה, כל פעם שעובר לידה.
הפתרון: תני את הקטנה לבעלך ותחבקי אותו עד שיבקש שתניחי לו.
פעם בשבוע-שבוע וחצי אני יוצאת עם הגדולה שלי לטיול לבד (גם כן גדולה? עוד לא 3),
אחרי שהקטנה כבר ישנה.
רק היא ואני.
הולכות לפארק שעשועים, אוכלות גלידה.
בימים שאחרי האהבה ביננו פורחת כאילו רק אתמול ילדתי אותה D-:
היא אחרת לגמרי כשהיא לבד.
מרגיש לי טוב להפריד לפעמים בין ילדיי, לחוש את כל אחת מהן בנפרד
לא בהקשר שלהם בינהם, אלא כל לאחת מהן - רק מולי.
תודה על השיתוף שלך
מקווה שבאתי בטוב
<אמא כועסת פחות מבית כועס>