^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מאוד אהבתי את מה שכתבה בשמת א :
האמת הפנימית שלך היא זאת שמשפיעה הכי הרבה.
ובהקשר לפסקה הראשונה שלך, בראש העמוד- את מתארת שהוא מרביץ לאח הקטן שלו. בעני זה דבר שלא נכון להכיל. שום אלימות בין אחים, ובייחוד לא הגדול כנגד הקטן.
אני לא חושבת שאת צריכה עיצות איך למנוע את זה, מספיק שתחליטי בתוכך שזה לא מקובל. פשוט לא. המסר כבר יעבור, בדרכך שלך.

אני הולכת בעקבות גריינים כל הזמן, כי הם מעניינים מצד עצמם. לא צריך בשביל זה שייראו לא הגיוניים. ורוב הגריינים לא נראים לא הגיוניים בהוצאה מהקשר, כאן יש מקרה יוצא דופן.

במנותק מהקשר המשפט על האבא במיטה של השכנים נשמע די הזוי...
זה כל הרעיון של גריינים: שתלכי בעקבות המשפט הזה ותיכנסי לדף לקרוא את כל ההודעות, כדי לראות מה זה יכול להיות, באיזה הקשר נכתב משפט מוזר כזה (-:

תודה במעבה הפרדסים D-:

שלא תתגריין בטעות
תודה! באמת שכחתי לחשוב על האפשרות הזאת זה פשוט ממש הצחיק אותי

אם אבא שלי התעורר בלילה הוא היה פשוט הולך לבית של השכנים ונכנס למיטה שלהם
יונת גריינה את המשפט הזה, ודגן בגן העירה על הגריין -
לקח לי זמן עד שהבנתי שמדובר על האבא בתקופת ילדותו.. כי תודי שאחרת המשפט הזה נשמע ממש מוזר! 0-: D-:{{}}

אני מעבירה את ההערה של דגן לפה, שלא תתגריין בטעות, וגם ערכתי קצת את הגריין, כי דגן צודקת לגמרי - במנותק מהקשר המשפט על האבא במיטה של השכנים נשמע די הזוי...

לא נפטרים מהם, אבל אפשר להתבונן בהם ולדייק אותם. אולי עם עזרה מבחוץ (חברה, מאמנת), אולי עם שיטות כמו ביירון קייטי או ימימה -- מה שעובד לך.

אין לנו כל כך לו"ז, אולי בעיקר כי כל מה שהוא רוצה לעשות בד"כ זה שאקריא לו סיפור או שנטייל, אז כשיש זמן בבוקר מטיילים, וכל אחה"צ אנחנו בחוץ שעתיים-שלוש עם חברים...
אתמול היה יום ממש טוב ואז אני אומרת לעצמי "למה שאני אוותר על הכיף איתו ואשלח לגן?" בקיצור יום ככה ויום ככה, אולי באמת צריך לקחת תקופת זמן ולהכניס כל מיני רעיונות חדשים, ולחכות לתקופה קצת פחות קשה...אני מרגישה שגן זה סוג של אקמול, כואב לי הראש אז בוא תיכנס לגן. אבל מה זה פותר בשורש? חברים עושים לו טוב, אבל הוא ממש רוצה אותי לידו ואני מאמינה שזה צורך בסיסי של ילד כל כך קטן.
אני לא מרגישה שזה נכון שילדים מתרגלים לעצמאות כזאת בלי אמא לכל כך הרבה שעות ביום והבעיה שזו נהייתה מין גאווה כזאת "הילד שלי עצמאי" בגילאים ממש קטנים, אני מרגישה שזה יותר עצוב.
והאמת שהוא הכי פורח שהוא עם ילדים כשאני בסביבה. למשל אם יש בוקר שחבר שלו לא הולך לגן והוא מבלה אצלנו- זה ממש אידיאלי שניהם מבסוטים ואין דרישה ממני כל הזמן לדברים שאיני יכולה לתת.
טוב אבל ככה אני מדברת אחרי שהיה לנו יום טוב, בימים אחרים אני מסיימת ב"זהו אני שולחת לגן!!!!!"
אולי מישהי יודעת לספר לי איך נפתרים מרגשות אשם?

אז אם לילד לא טוב, אין בעיה לנסות גן עד שעה 13:00 בצהריים,
גם אין בעיה לנסות אינסוף דברים אחרים -- בריכה, מפגשים, יותר תשומת לב, פחות תשומת לב, שינוי תזונתי, וכן הלאה. גן זה לא התשובה היחידה לכל בעיה.

יעל, בעקרון יש לכם לו"ז? לו"ז מקל על החיים עם ילדים, לא?

דווקא לדעתי מעטים המקרים שבהם יהיה אפשר להסיק מניסוי כזה מסקנות (בלתי תלויות ברעיונות של ההורים). כמובן שכל ילד שונה, אבל לרוב כדי לפרש את מצבו וצרכיו נדרשת איזושהי השקפה אפריורית. בטח שבמקרה שמתואר פה אני לא מקרה ברור של ילד שהחנב לא טוב לו.

אני מסכימה, באמת אפשר לנסות. הבעיה היא שזה קצת ממכר. (להורים, כן?)

השאלה היא למה להתחבט כל כך, נשארים בחינוך ביתי כי זה אמור לעשות טוב לילד (ולא בגלל כל מיני קשיים וטראומות ו/או רעיונות יפים שהיו או יש לאימא), אז אם לילד לא טוב, אין בעיה לנסות גן עד שעה 13:00 בצהריים,

ולראות אם טוב לו או לא.

כמו בכל דבר אין רק דבר אחד שמתאים לכל הילדים. יש ילד שיתאים לו יותר חנ"ב ויש ילד שיתאים לו יותר גן.

ולא נראה לי שהניסיון של הגן שייעשה כמובן בצורה הדרגתית ומתאימה ישאיר איזה משקעים עד כדי כך שאסור לנסות.

מהתיאור שלך בהחלט נראה שהוא ישמח בחברת ילדים בגן.

לא בטוחה מתי זה עבר... הכל כל כך הדרגתי. היום הוא בן 6 וכמעט תמיד כיף איתו בבית ממש.
יש להם רדאר לרגשות אשם (-: יכול להיות שזה חלק מהעניין. אני הייתי מחליטה ביני לביני כמה זמן ביום מוקדש לעשות איתו את מה שהוא רוצה וכל יתר הזמן מנסה לשחרר את האשמה. זה באמת טבעי ואף רצוי שהוא לא יהיה במרכז תשומת הלב כל הזמן ( מכירה את התרכזות בילד )?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אה זאת הייתי אני

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בשמת, אולי באמת הלכתי אחורה לתקופת אבותינו ואימותינו...
נראה שהפעם שאת מדברת עליו היה קל יותר מהבחינה החברתית אבל עומס החיים היה קשה מנשוא, כנראה לא מציאות עדיפה.
אז בעצם את אומרת להפוך את הילד לחלק מהמשימה של להחזיק את הבית באופן שהוא מסוגל?
התיאור שתיארת די משעשע אותי כי זה מזכיר לי אורח חיים שאולי אני שואפת אליו (בלי הדברים המוזרים חחח), אני מבשלת כל היום ומקפידה על אוכל ביתי ובריא , אין לנו טלויזיה ולא סמארטפון ואנחנו מנסים לחיות במינימום הסחות דעת, האינטרנט לצורכי לימודים ועבודה. אנחנו לא "מבלים" בקניון וכו', מנסים לחוות את החיים כפי שהם. המכשול הוא כנראה שאני מרגישה אשמה גדולה שהוא כל הזמן רוצה את תשומת ליבי ואין לי אפשרות לתת.
יש תקופות שאני כל כך עסוקה בלהחזיק את הבית שאני מרגישה שאני עושה לו עוול, אולי זאת המחשבה שאני צריכה להוציא מהראש.


טלי, זה מאוד מעודד...באיזה גיל זה עובר??
זה הזוי שפעם היו יוצאים בלי בייביסיטר, אני תמיד מתפחלצת לשמוע שהיום יוצאים ומשאירים פלאפון כדי לשמוע אם התינוק בוכה אבל בלי בייביסיטר זאת שיטה מהפכנית (-:

בשמת, ממש ככה. אצלנו מספרים שכשסבא וסבתא שלי היו יוצאים בערב, אחרי שהשכיבו את הילדים לישון ולא העלו בדעתם שאמור להיות מישהו מבוגר בלילה אם ממילא הם ישנים, אם אבא שלי התעורר בלילה הוא היה פשוט הולך לבית של השכנים ונכנס למיטה שלהם.

יעל, גם שלי היה מאוד דומה בגיל הזה (לפני ואחרי שנכנס לגן). כך שלא נראה לי שהגן ישנה משהו אצלו, זה יכול להישקל כפיתרון עבורך.
אצלנו עזר - לצאת בבוקר למקום שאין בו יותר מדי בחירות, לא לנסות לרצות אותו (למשל, לא להציע לו עוד עוד אפשרויות למה עושים עכשיו. מקסימום אפשרות אחת או שתיים ואם הוא לא מעוניין, תמשיכי לעינייניך).
ללמד אותו בהדרגה עצמאות רגשית (המטרה היא לא להגיע לעצמאות ממש כמובן, הוא עדיין ילד ואמור להיות תלוי בך. אבל לעבור נגיד מ 100% ל 95%). לתת לו איזה קושי קטן לנהל בעצמו... אצלו התחלנו מההרדמות בלילה. עברנו ממשהו שבו אנחנו היינו אקטיביים מאוד לישיבה שקטה לידו.
ותכלס הכי עזר פשוט הזמן. זה באמת עובר.

"קהילה שבטית חמה" זה לא אצלנו. בעם שלנו בשביל למצוא קהילה שבטית חמה תצטרכי להרחיק אחורה יותר מ-3000 שנה, נראה לי P-:

איך עושים את זה?
לא יכולה כרגע להכנס לזה, אבל זה מתחיל במה שכתבתי קודם: יש ידע שאבד, ידע איך להיות עם הילדים ולעשות דברים עם הילדים, למצוא את האיזון.

זה לא רק בזכות זה שהרבה פעמים "הבית" איננו מקום למשפחה הגרעינית בלבד אלא שגרים בו עוד אנשים (לפעמים זרים גמורים: כשאמא שלי היתה ילדה, בדירת 3 חדרים ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, הם גרו עם עוד משפחה בדירה שלהם. כל משפחה גרה בחדר אחד והמטבח, האמבטיה והשירותים היו משותפים. לא ברור לי במשך כמה שנים. זה בדירה של סבא וסבתא שלי שאני זוכרת היטב ושקיימת עד היום).
זה גם בזכות כל מיני דרכי-התנהלות שאנחנו שכחנו.

אז נצטרך להמציא אותן מחדש.

אני אתן לך עוד רמז: הנשים דאז עבדו קשה מאוד במשק הבית. המון עבודה בקניות (הולכים ברגל, לפעמים גם באוטובוס, לחנויות ולשוק, וסוחבים הכל בידיים), הכנת אוכל ובישולים, כביסה (יום שלם עם עזרה של כובסת היה מוקדש לזה, לפני שנולדתי. לאמא שלי לא היתה שום עזרה של כובסת אבל לא היתה מכונת כביסה בכמעט-חמש השנים הראשונות של חיי). ניקוי הבית. גיהוץ.

בתנאים כאלה, כל יום את קמה בשעה קבועה (כמו כולם, רק אנשים בשולי החברה וחריגים מאוד קמו בשעות מאוחרות. רפתנים וכאלה שצריכים ללכת מיפו ליקב בראשון לציון לעבוד גם יוצאים מהבית בשעות כמו ארבע בבוקר...). מתרחצת מסתרקת מתלבשת כמו שצריך ולובשת סינר (בגדי עבודה). מתחילה לעבוד במטבח, לטפל בכל מה שצריך. יש סדר, יש שיגרה קבועה, הילדים מצורפים אליה בלי הרהור בכלל, ככה כולם חיים. הם לא מתווכחים כי להורים ולכל החברה ברור מה עושים, וככה זה.
זו רק דוגמא קטנה.

אצלנו יש בחירה, אתה רוצה את הבגד הזה או הזה.
להם לא היתה בחירה. בגדול, אתה לובש את בגדי היום יום שלך בין יום הכביסה ליום הכביסה. אלה אותם מכנסיים וחולצה אלא אם התלכלכו! לובשים גופיה נקיה מתחת כדי שלא יסריח כל כך אבל כולם מסריחים P-: אם התלכלך יותר מדי ויש עוד חולצה או עוד מכנסיים אז מחליפים אבל בעיקרון, מה פתאום... והיו "מכבסים" ביד את בית השחי מהיום למחר בימי הקיץ כי זה התייבש עד הבוקר, שאז לובשים כמובן שוב אותה חולצה.

ארוחת הבוקר, בעיקרון כולם אוכלים בערך באותה שעה, זו שעת ארוחת הבוקר P-: ויש ארוחת בוקר קבועה, מה שאוכלים במשפחה הזאת לארוחת הבוקר... בדרך כלל כולם בעדה היו אוכלים אותה ארוחת בוקר פחות או יותר... במרוקו לדוגמא גם היו ימים קבועים לשאר התבשילים: כולם אכלו קוסקוס לצהריים באותם ימים... כולם אכלו דג באותם ימים...

במצב כזה, שאמא כל היום טורחת ללא נחת?
הילדים לומדים להעסיק את עצמם יופי. ולעזור. מצופים לעזור מגיל אפס.
מי יושבת באמצע היום וקוראת ספר? אין הפרעות כמו מחשב, טלפון, וכדומה. אם יוצאים בערב אז הילדים כבר במיטות. ולא בכל הבתים היה מישהו משגיח עליהם... תלוי כמה הבית בעל אמצעים. ילדים בני 5, 3 ושנה נשארו לבד בבית כשההורים יצאו לעבודה כשבת או בן החמש שומר על האחים הקטנים, וגם השכנה שמה עין, כי תמיד היתה איזו שכנה אם אין סבתא או מישהו אחר בבית...

זה ממש לא היה תמיד אידיאלי. הרבה ילדים איבדו כך את חייהם.
אבל האמהות היו רגילות לעבוד תוך כדי א. שילוב הילדים, ב. ניהול הילדים בלי שום התבחבשות, היסוס או התלבטות, כי אורח החיים היה ברור והערכים, העקרונות וההרגלים היו ברורים. פחות בחירה, יותר ברור שהתפקיד של אמא הוא להנחות את הילדים ללמוד את ההרגלים מגיל אפס, והם ילמדו ויהי מה. והם לומדים, כי אם יש משהו שלמדתי מנסיוני כאמא זה שהמיצוב הפנימי, המחשבות שלך והרגשות שלך, הם הדבר הכי משפיע על הילדים.

אם את מצפה מהילדים ללמוד בקלות משהו שלימדת אותם, את מגדילה את הסיכויים שלך לעומת זה שאת חרדה וחוששת מהתגובות שלהם ומאי שביעות רצון שלהם מול דרישה שלך.

חייבת לטוס, שולחת ככה כמו שזה.

אז איך עושים את זה בעולם המערבי בלי להשתגע? אין לנו באיזור משפחה וגם לא כל כך הגיוני לעבור קרוב אליהם.
לא מכירה באיזור אנשים עם אג'נדה דומה, חברות שלי לא מבינות אותי, הן עם הילדים בין שעתיים לארבע שעות ביום- וגם את הזמן הזה הרבה פעמים מעבירים בגינה עם חברים או משהו.
מבינה לגמרי שפעם לא היו בתי ספר ולא גני ילדים אבל היתה קהילה שבטית חמה,ואשה אחרי לידה יכלה לישון לנוח והיו מבשלים עבורה עד שהיא משתקמת,האשה לא הייתה כל היום לבד בבית עד 1600.
היום אם אנחנו רוצים בייביסטר לצאת להתאוורר זה נס גלוי....

אני רק רוצה להוסיף על כל הדברים החכמים והמעניינים שנכתבו פה, שקראתי "ילדים בחינוך ביתי" ואז קראתי שאת עם ילד בן 4 (הרעיון שילד מתחת לגיל 5 צריך להיות בגן הוא חדש ולא נועד לילדים בכלל אלא כפיתרון איך לאכסן את הילד בזול שהומצא עבור אמהות עובדות... ) ועם תינוק...
לא הייתי קוראת לזה אפילו חינוך ביתי. את פשוט אמא לשני ילדים (-: ויש אתגרים קשים לשני הגילאים ואתגרים לאמא העמוסה והמותשת שצריכה להיקרע לשניים בין הצרכים השונים, וזה דבר שאחרי פער של דור או שניים אנחנו כבר לא יודעות איך לעשות. הסבתות (אצל חלק זו הסבתא רבתא) חיו ככה כדבר המובן מאליו אבל הידע הזה לא עבר אלינו ואז נוצרים רגשי נחיתות אצל האם כי היא חושבת שלשלוח לגן זה הנורמלי ולגדל שני ילדים קטנים זה דווקא הלא נורמלי...

אגלה לך שאני, רק השבוע (בזכות חקירה שהלכתי לעשות אחרי קונסטלציה משפחתית) קלטתי שאת אבא שלי גידלו לא רק אבא ואמא. בכלל לא. כשהוא נולד אז כבר הסבתא מצד האבא והדוד מצד האבא גרו בירושלים אבל לפני זה הם גרו בבית שלו וגידלו את אחיו הגדולים. כשהוא נולד גרו איתם בבית "הדודה" שגידלה את אמא שלו (בעצם היתה דודה-רבתא, היא היתה אחותה התאומה של סבתה, שאימצה את סבתא שלי כשהתייתמה בגיל 8 גם מאמא שלה, בגלל שחפת), אחיין של אבא שלו ובן דוד של אבא שלו, שאבא של אבא שלי הביא ארצה מהגולה והם פשוט גרו במשך שנים אצלו בבית ועזרו לגדל את הילדים. וכמובן אחותו שגדולה ממנו בשבע שנים ואחיו שגדול ממנו בארבע שנים עזרו לגדל אותו.
זה בארץ ישראל, בתל אביב.
תסתכלו על העולים מרוסיה: לא מעטים מהם גרים עם הסבתא, שעוזרת לגדל את הילדים בזמן שההורים בעבודה.
זה שאנחנו לבד עם הילדים בבית? זה לא היה הסטנדרט.

והעניין של השינה, איני בטוחה שהוא ישן מספיק אבל הבעיה שהוא קם ברגע שמתאפשר לו (לפעמים גם לפנות בוקר כשחשוך בחוץ) והולך לישון רק כשהוא ממש ממש גמור.
של שנ"צ אין מה לדבר בכלל כי הוא לא מוכן לעצור לשנייה...
פעם היה נסיון לשים אותו אצל חברה לשעה בשבוע איזה פעמיים שלוש, אבל הוא בטראומה מזה עד עכשיו ולעיתים מוודא איתי שזה לא הולך קרות שוב. והיא באמת בן אדם נהדר שאני סומכת עליו.
אז אני לא יודעת איך אפשר היה לשים אותו בצהרון או קייטנה בלי שזה יחרפן אותו....

תודה לכולן!
בהחלט יש הרבה שיקולים בעד ונגד, אבל כמובן הכל נתקע בקטע הרגשי, לכאן או לכאן. על פי הרגש כל יום אני נוטה לכייון אחר- לשלוח או לא לשלוח...
וגם הוא כל יום אחרת, ימים שהוא מלא במרץ, ימים שכיף כל שנייה איתו, ימים שהוא מבואס וקשה לי, ימים שאין לו כוח לעשות כלום...
אנחנו גרים במבשרת, יש לידנו ממש מרחק 10 שניות הליכה גן שאומרים עליו המון דברים טובים וגם הרבה מהחברים שלו נמצאים שם.
אני באמת הפסקתי לחשוב שכל גן הוא "רע" לילדים, פשוט אני רוצה יותר טוב, רוצה להרגיש שאני מגדלת את הילדים שאני מביאה לעולם...וגם יודעת שהוא ילד רגיש ומיוחד, לא יודעת לחזות מה הגן יעשה לו.
ואולי זה מוגזם, אולי זה קשה מדי... אולי באמת אני צריכה קצת אוויר.
פשוט לא יודעת כלום, חשבתי שהזמן יזמן לי פתרונות אבל זה רק נהיה מורכב יותר להחליט...

הי יעל
מצטרפת לכל מה שנאמר מעליי לגבי גיל 4. לגבי הגן: אני לא אמא בחינוך ביתי אבל לא נראה לי שילדים שהולכים לגן "נדבקים" פחות. זה מאד תלוי בילד. מבחינה פרקטית חושבת על כמה דברים:

1. קייטנה לקיץ. אם יש קייטנה של הצהרון בגן שליד ביתך את יכולה לרשום אותו עד 13 לקייטנה, ככה גם תוכלי להתרשם מהקבוצה והגן.
2. חוג-מנסיוני ילדים קטנים פחות מתעניינים. אבל שוב, מאד תלוי ילד. זה גם די יקר.
3. פעילויות פיסיות כפי שהוזכרו לעיל, אבל לא בהכרח אתך! אפשר לעשות "חוג בייביסיטר" פעמיים בשבוע לשעתיים כל פעם: ילד/ה גדול/ה נניח מגיל 14 ומעלה שילך אתו לגינה לשחק כדורגל, תופסת, מחבואים. אצלינו בשכונה זה קורה וכל הצדדים מאושרים, נער צעיר גם לוקח סכום נמוך יחסית.
4. להתייחס פחות לשטויות כפי שזרח כתבה, ומנגד-ליצור איזשהו סדר יום גמעש ומותאם לכם. למשל-את מגישה רק 3 ארוחות ביום. בשאר הזמן אם הוא רעב הוא יכול לקחת לעצמו פרי/יוגורט/קרקר ממקום נגיש. רק דוגמא כמובן.
5. להבהיר בהתנהגות ובמילים-גם את בן אדם. גם הצרכים שלך חשובים. וזכותך הטבעית וההיסטורית לנוח שעה בצהריים (: . בזמן הזה הוא יכול לנוח, לראות סרט, לצייר. אבל יש שעה שבה לא פונים אלייך אלא אם כן פורצת שריפה. בעניין הזה כן מדברת מנסיון, ילדים מגיל 3 בערך לחלוטין מסוגלים לכך. התגמול-שאת קמה עם כוחות גם יש לך כח לעשות משהו נחמד איתו.
6. מחשבה אחרונה-האם הוא ישן מספיק? הילדים שלי למשל היו זקוקים לשנ"צ עד גיל 6 לפחות. ילדים עייפים הם שטניים למדי. אולי הוא זקוק לשעת שינה נוספת במהלך היום?

אני עם בן 4.5 בבית. מגיל 4 התחילה, גם אצלנו, עונה סוערת. וכך אני שומעת מעוד אמהות לבני ארבע בסביבתי. הבנתי שזה לגמרי תואם גיל.
פתאום הוא לא רוצה שומדבר, רק כי זה מגיע ממני. מישהו אחר יציע אותו דבר? יסכים בשמחה. באופו עקבי מסרב לכל דבר שאני מציעה.
וגם, טנטרומים מטורפים, כולל טריקת מגירות ודלתות, הפיכת כסאות, "מכות" לי (לא באמת, רק מן מחווה של מכות בלי כוח אמיתי, או שמחזיק אותי בבגד ולא משחרר). משהו שלא הכרתי אף פעם, הרבה יותר ממה שעברנו בגיל שנתיים.
נהייתי פשוט מותשת, כל יום הוא מאבק מהתחלה ועד הסוף, ולא חשוב מה אני מציעה, כי כל מה שאציע ייענה בשאגות זעף.

התחלנו לצאת החוצה. הרבה. ליער, לים, לגן משחקים. למקומות שאפשר להיות בהם פיסי ופחות צריך להזהר ולהיות עדינים (למשל ספרייה פחות עובד לנו). שאפשר להתרוצץ, לצעוק, לטפס, לחפור. להוציא את המרץ הזה בדרך אחרת.
בנוסף התחלתי לקבוע לו מפגשים אחד על אחד, אבל עם ילדים פיסיים, שאפשר לעשות איתם את הדברים שכתבתי, לא כאלה שנבהלים מכל דבר שקורה. כאלה שבקצב שלהם דומים לבן שלי. אז יש ילדה כזאת בת 6.5, עוד ילדה בת 3.5, ילד בן ארבע, ועם כולם אפשר להתפרע. המפגשים איתם ארוכים, כ 4-5 שעות כל פעם. כך שהם מספיקים להוציא כמה שהם צריכים. בסופו של מפגש אנחנו חוזרים הביתה, ויש לו סבלנות לשחק לבד ולהתרכז. והוא קצת פחות רושף עלי.
זה עוזר מאוד מאוד.
אני פחות מגיעה למפגשים. בוררת מתי ולאן להגיע לפי המשתתפים. מוודאת שיהיה לו שם עם מי להיות כמו שהוא צריך כרגע.

בנוסף הפכתי ליותר החלטית לגבי ההתנהלות בבית. אם פעם הייתי מסבירה למה לא לעשות משהו, היום כבר לא אסביר בפעם העשירית. קיצרתי משפטים.
וגם לומדת לשתוק. לא להגיב על כל "אני ארביץ לך", "אני אזרוק אותו לפח", פשוט להתעלם. למצוא לעצמי משהו לעשות. לתת לזה לעבור מעלי. כשלא מצליחה להתעלם הולכת למחברת וכותבת מה בדיוק קורה, מה הוא אמר, מה עשינו, מה אני עושה, בעיקר כותבת כדי לעשות משהו ולהתרכז במשהו אחר. לא לענות.

אני מקבלת רושם שזאת תקופה שקשה גם לו. לכן קשה לי לחשוב על לשלוח למסגרת דווקא בתקופה הזאת (בהקשר שלך, אצלי זאת לא אפשרות). לדעתי חלק מההשארות בבית היא בדיוק כדי להיות איתו ולעזור לו בתקופות הקשות יותר, ונראה לי שזאת בדיוק אחת כזאת.

לא ראיתי שכתבת מאיפה את. אולי פספסתי. אשמח אם תכתבי.

אני חושבת שיש בבאופן, באופן כללי, גישה קצת מיושנת לגן שלא ממש הולמת את המציאות בשטח. או שיש לי המון מזל. או שניהם.

גן מועצה / עירייה הוא אכן מקום קשוח. אבל יש מגוון של מסגרות אלטרנטיביות שמאפשרות גמישות בהגעה שיכולות להיות אחלה פתרון לאם המותשת. אצלנו באיזור יש גן יער, גנים אנתרופוסופיים, מונטסיוריים או סתם באווירה חופשית. יש אצלנו גם מקום מפגש שמיועד לילדים מגיל ארבע, שנמצאים בבית, כדי שיחוו מה זה להיות בלי אמא כמה שעות.

אולי תתחילי במחקר, תראי מה האפשרויות ותני לעצמך לקחת אותך בחשבון. הוא בכל זאת בן ארבע... (דברי כפירה?)

מה עם מפגשי חנ"ב בשעות הבוקר?
המקום הנכון לברר איפה מתקיים מפגש חנ"ב באזורך או למצוא משפחה בסביבתך הוא בקבוצות הפייסבוק.
כשהמפגש החברתי מתוזמן לתחילת היום ולא לסופו, כל היום נראה אחרת, מניסיון.

אנחנו גרים בשכונה שבה כל יום אחרי 4 אחה"צ כל הילדים יוצאים ומשחקים ביחד
איזה יופי!!
והוא רכש לעצמו המון חברים באמצעות כישוריו החברתיים בלבד
וואו, נפלא
_Hש ימים שהוא כל כך שמח ופורח עם חברים שאני חושבת אולי היה לו כיף איתם בגן (זה גן ממש ליד הבית ואומרים עליו דברים טובים). אבל כמובן באידיאל אני לא מאמינה שגן
יכול להוות תחליף לאמא_
אולי תעשי רשימה של שיקולים בעד ונגד גן?

ממש תודה על התמיכה ועל עצם זה שהקשבתן אני באמת מעריכה את זה!
ותודה על הרעיונות! באמת אולי אנסה חוגים, על אף שאינני יודעת אם הוא ילמד בקלות להיות חלק מקבוצה...
מהצד החברתי אין לו בעיה אנחנו גרים בשכונה שבה כל יום אחרי 4 אחה"צ כל הילדים יוצאים ומשחקים ביחד, והוא רכש לעצמו המון חברים באמצעות כישוריו החברתיים בלבד.
הבעיה- רוב הילדים פנויים רק מ1600אחה"צ לצאת (וגם זה לא תמיד קורה), וב1830 כבר אנחנו אוכלים ארוחת ערב...
יש ימים שהוא כל כך שמח ופורח עם חברים שאני חושבת אולי היה לו כיף איתם בגן (זה גן ממש ליד הבית ואומרים עליו דברים טובים). אבל כמובן באידיאל אני לא מאמינה שגן
יכול להוות תחליף לאמא....
וחוץ מזה שבימים קשים יותר הוא גם לא שמח כשהוא עם חברים. כך שיום ככה ויום ככה ואני כבר לא יודעת מה לחשוב ומה להרגיש....
האם באמת יש לי כוחות להיות אמא במשרה מלאה בלי טיפת מנוחה? איך אפשרי להיות בחינוך ביתי לילד שצמא כל כך אליי, וככל שאני יותר איתו ככה הוא יותר דורש אותי....???
ומצד שני, כמו שאני תמיד אומרת לבעלי- למה אני מביאה ילדים לעולם אם אני אתן לאנשים אחרים לשמור ולחנך אותם יותר מחצי יום? וכמובן השאלה היא לא על הבאת ילדים אלא על מי שומר עליהם...
תודה!

איך הוא כשהוא עושה פעילויות חוץ ולא פעילויות בית? דברים כמו לטפס על עצים, לשחק בכדור, בריכה, תופסת?
יש ילדים, או תקופות, שפחות מתאים יצירה ונגינה.

אני רואה ילדים בגן והם נראים שהם כן יודעים לשתף פעולה גם בדברים שהם פחות אוהבים
אז זהו ש... אני רואה ילדים בגן, והם לא תמיד משתפים פעולה עם מה שהם לא אוהבים, ואז הם נענשים.

סיפרת שבימים הקשים הילד לא רוצה את מה שאת מציעה. האם הוא מסוגל להגיד בעצמו מה הוא כן רוצה? אולי לבחור בין שתיים-שלוש אופציות שתציעי?

מצטרפת להצעה לחוגים ומוסיפה על זה ג'ימבורי, גן שעשועים (מוצל!), ים/ ברכה, ספרייה, ביקורי קרובים ומכרים, קניות בסופר, שוק, אגפי ילדים במוזאונים, פינת חי.
וגם הרבה אופציות בבית: מה הייתה השגרה שהייתה טובה לכם? אולי אפשר לשחזר אותה או חלקים ממנה.
ומה עוד? להקשיב למוזיקה, לנגן, לשחק במים ובבועות סבון (מתאים לשרב המתקרב אלינו), לבשל ולאפות, לצייר (בטושים, בעפרונות, בגואש, בצבעי מים...), לשחק בפלסטלינה ובבצק, לקרוא סיפורים, לבנות, לשחק משחקי דמיון... אצלי מגלים התלהבות ממשחק שהיה "בצינון" לזמן מה.

האם הוא לא תלותי בי מדי? אני מאמינה שתלות באמא זה בריא הרבה יותר מ"עצמאות" בגיל הזה, אבל זה קשה לי מאוד. יש ימים שאפילו לצאת לרגע לשכנה לא אפשרי מבחינתו והוא עלול לפרוץ בבכי מר. (ויש ימים שהוא כן משחרר יותר).
מבינה מאוד את הקושי מצדך. בת הארבע שלי מתנהגת באופן דומה. (והיא לא הבכורה. היא השישית. והיא בגן. P-:)
אולי גם אצלך כמו אצלי תגלי שאם לא את עוזבת אלא הוא, כי הוא הולך לחבר או לסבתא או לשכנים, קל לו יותר להיפרד ממך לזמן מה והוא אפילו עושה זאת בשמחה.

יעל יקרה, קודם כול, שלא תהיה לך אשמה בנוגע לכך שהוא לא בגן, חלילה. גנים הם ברובם מקומות די מזעזעים.

מה עם חוגי ספורט? ריקוד? אקרובטיקה? כל מה שיוציא לו מרץ, ייתן לו חברה, יתעל תסכולים שלו לפעילות פיזית ויעייף אותו במובן חיובי. את יכולה לבוא עם הקטנצ'יק ולהסתובב איתו בזמן שהבכור בחוג.

יעל, למרות שאני לא במצב להאריך ולפרט, ואני לא אוכל לנמק או להצדיק את מה שאני כותבת, וגם לא לתת לך עצות, בכל זאת אני רוצה להניח פה את המחשבה העיקרית שלי.
קשה לך עם הילד כרגע. ממש קשה לך איתו.
זה לא בגללך ולא בגלל שום דבר שעשית - לא בגלל שהיית מגוננת מדי, ולא בגלל שבחרת להשאיר בבית, לא בגלל שאת משעממת, ולא בגלל שום דבר אחר שתמצאי אם תחפרי עוד ועוד במעשייך. יש כאן קושי, לא אשמה.
השאלה הטובה בעיניי תהיה איך להקל מעליכם, כאן ועכשיו.

שלום לכולן...רוצה לשתף בכמה בעיות שלי ומקווה שתוכלו לעזור לי....
יש לי שני בנים מתוקים שאיתי בבית מאז שנולדו (בן 4 ובן שנה וחצי).
מאז שהקטן נולד, הגדול נכנס אל לופ כזה - מרביץ לאח, כועס, קנאה.. ברור לי שזה לגטימי, וככל שהתינוק גדל והם כבר משחקים יותר, הכל באמת נרגע יותר. אבל הילד שהוא היה כבר לא ממש הוא, הוא נהיה ילד אחר...
הבעיה היא שאני לא בטוחה שהחינוך הביתי שאני מנהיגה בבית טוב לבני הגדול. אולי אלה רק רגשות אשם, ואולי זו האמת.
אני מרגישה שהוא משועמם, לא נהנה, אולי אפילו סובל. הוא ממש לא ממושמע רוב הימים. ברור לי שזה הגיל ואין לי הרבה ציפיות, אבל אני רואה שיש לו טמפרמנט יותר קשה משל אחרים מאז שהוא תינוק, ומצד שני יש לו המון כוחות חיים ביחס לילדים רגועים אחרים.
בימים שהוא רגוע הוא פשוט ילד מדהים מדהים עם המון אינטליגנציה רגשית שבאמת לא ראיתי מעודי בגילאים כאלה, וברור לי שזה בזכות החינוך הביתי. אבל בימים אחרים (אולי רוב הימים) הוא מדהים וקשה בו זמנית.
למשל היום רציתי להכין איתו יצירה, והוא ממש לא משתף פעולה, ניסיתי ללמד אותו שיר כשאני מנגנת, הוא לא משתף פעולה ומנגן בגיטרה שלו תוך כדי. כל היום דורש אוכל, לא מקשיב, מתנהג בצורה קשה.
יש לכך עוד אינספור דוגמאות. ברור לי שילד בגיל הזה לא אמור להיות ממושע וקשוב, אך יש ימים שאפילו טיפת הקשבה או שיתוף פעולה אני לא מוצאת. ימים שהוא לא רגוע, חסר מנוח, לא מרוצה כמעט משום דבר.
אני יודעת שזה שלב בריא שאמור לחלוף, מצד שני- אני רואה ילדים בגן והם נראים שהם כן יודעים לשתף פעולה גם בדברים שהם פחות אוהבים, כי לפעמים צריך להקשיב גם למישהו סמכותי. נראה לי מהצד שהילדים שמחים בגן ולומדים כישורים חברתיים שאולי חסרים לו. אולי אני משעממת אותו? אולי אני לא מספקת לו את הגירוי המתאים? (מאז פסח יצאנו מהשגרה שהייתה לנו די טובה, ואנחנו עומדים מול לבטים על מקום מגורים, והייתי די מוטרדת בתקופה הזאת, אני מאמינה שהוא מרגיש את זה. וגם אין לנו סדר יום ואני מרגישה די רע לגבי זה)
ובכלל, מהו הגירוי המתאים? באמת לפעמים נראה שלא בא לו לעשות כלום חוץ משאני אתייחס אליו מרגע שפוקח את עיניו ועד שהולך לישון.אוהב לשמוע מוזיקה ולטייל, אבל לא משתף פעולה עם הרבה דברים אחרים...
האם הוא לא תלותי בי מדי? אני מאמינה שתלות באמא זה בריא הרבה יותר מ"עצמאות" בגיל הזה, אבל זה קשה לי מאוד. יש ימים שאפילו לצאת לרגע לשכנה לא אפשרי מבחינתו והוא עלול לפרוץ בבכי מר. (ויש ימים שהוא כן משחרר יותר).
אני מרגישה שאולי אני עושה משהו לא נכון. ברור לי שהוא ילד ראשון והיחס אליו כשהוא נולד היה יותר מדי מגונן, יותר מדי תלותי, אבל הגיע הילד השני, היחס שלי מאוד התאזן, אבל משהו אצלו אולי נשאר תקוע?
איך אני לא מאבדת את עצמי בקשר התלותי הזה? הוא לא נותן לי אפילו לעצום עיניים על הספה ולנוח, בין אם הוא אומר "אל תלכי לישון" ובין אם הוא פשוט קופץ ומשתולל עד שאני נכנעת כדי לא לספוג עוד מכה. הוא הולך לישון בשמונה בערב וקם מוקדם בערך ב-7 ומאותו הרגע מתחיל המירוץ התלותי שאין לי רגע לנשום.
כשאבא מגיע הביתה- אנחנו לא מצליחים לדבר בצורה נורמלית- כאילו בכוונה הוא לא מאפשר לנו- דורש דברים, צועק, פורץ בבכי על דברים קטנים.
אם אני לרגע רוצה לאכול משהו במטבח- זה בעמידה ובהחבא אחרת שניהם ירוצו לעברי רק בהישמע העטיפה המרשרשת...
אני חייבת זמן לעצמי וזה לא מתאפשר כל כך.
היו לי מחשבות על גן כ"בייביסיטר" עד שהשלב הזה יעבור, אבל אני מרגישה שזה גרוע לשים ילד בגן (אפילו לשעתיים שלוש ביום) רק כי "אני לא מסוגלת איתו יותר" אני לא רוצה שזה יבוא ממקום לא בריא שכאילו אני "זורקת" אותו שמישהו אחר יתמודד איתו שם.
אני רוצה לומר שכבר ניסיתי המון שיטות טבעיות ורגשיות לעזור לו להרגע, הוצאנו אלפי שקלים על העניין, אבל נראה שכל דבר שעוזר, אחרי כמה ימים ההשפעה מנוטרלת ושוב הוא חוזר למצב הקודם.
אולי אפשר לסכם זאת בשיר הידוע "אין אני אין אני אין אני...."
האם אני באמת עושה לו טוב בחינוך הביתי? האם לא עדיף בשבילו שיהיה בגן? אפילו לקצת זמן ביום? איפה אני בכל הסיפור?
אנא עיזרו לי....
תודה על ההקשבה!
יעל