על ידי אלונ_צ'יק* » 06 פברואר 2006, 17:13
זה נראה הגיוני לנסוע ברכבת ובאוטובוס עם תינוק במזג האוויר הנוכחי או שזה מוגזם?
בהחלט! בסיביר היינו מטיילים ב 40 - , ולא קרה לאף כלום.
כולם אומרים לי שהמצב ישתפר אני לא מבינה איך מה כבר יכול להשתנות?
צר לי, נראה לי שהגיע הזמן להתפכח, דברים לא משתנים כך סתם, שינוי בא קודם כל ממך, נכון, זה נשמע מאוד קשה אבל זו האמת, וגם כשישתנה משהו זה לא אומר שיהיה פתאום הכל טוב, כמו שעכשיו לא הכל רע, החיים הם גלים אינסופיים, פעם הכל נפלא, ופעם שחור, לפעמים מעורבב לחלוטין, כל הזמן משתנה וכל כך דינמי.
יקירתי, תבחני בעצמך איזה תחושות שולטות יותר, אם זו בדידות זה ניתן לפתרון בעזרת פעולות שלך, אם זה דכאון אז אכן נדרשת עזרה, אם זה מתחלף כל הזמן או אז את "רגילה" לחלוטין בדיוק כמו כולנו
קשיי האימהות, האמת, היום לא נראה לי שהם חולפים אי פעם, אם בהתחלה דאגתי בגלל הקשיים שלי ברגע שהתגברתי על א הגיע ב, ו ג, והלאה... זה לא נגמר, האתגרים אינסופיים, אם התרגלתי לסחוב על הידיים כל הזמן אז עכשיו נראה לי פתאום שאני חונקת, אם התגברתי על הקושי להיות איתו כל הזמן, אז עכשיו נדמה לי שאני עושה עוול שאני לא מסוגלת להיפרד ממנו, בקיצור, הבנת...
את יודעת פעם, בימים השחורים ביותר שלי, היית משננת מנטרה "התאבדות היא פתרון סופי לבעיה זמנית", והיום אני נוהגת להשליך את זה על כל דבר בחיים. לדוגמא: הנסיעה לישראל? זה משבר זמני בלבד, האם זה באמת משפיע על כל החיים שלך? על הזוגיות שלך? אולי בעלך ריאלי ובאמת המצב הכספי לא מאפשר? בטח יהיו אחרות שיגידו "תסעי בכל חשבון" , אבל אני לא נמנית על אלו, כי חשבון בנק זה משהו מאוד ריאלי, תחסכי עכשיו קצת, ותבואי עוד קצת, הכל פונקציה של זמן... תנסי לגמד את הבעיות, חלקן יראו לך באמת פתאום קטנות.
את כל מה שאני מספרת לך, אני באמת מנסה ליישם בעצמי, גם לי יש משברים, רוב הימים אני נמצאת לבד לחלוטין, עם 0 עזרה, מה גם שבעלי לא קם פעם 1 בלילה מהיום שאילי נולד. השאלה, האם זה שווה את המאבקים בבית? האם זה שווה את העצבים שלי? בחרתי שלא להיתייחס לצד הזה ולעומת זאת להנות מהשעות בערב שבהם הוא מבלה עם האוצר ואני שותה קפה בשקט. עניין של בחירה.
בחירה להיות מאושרת.
אוהבת, @}
[u]זה נראה הגיוני לנסוע ברכבת ובאוטובוס עם תינוק במזג האוויר הנוכחי או שזה מוגזם?[/u]
בהחלט! בסיביר היינו מטיילים ב 40 - , ולא קרה לאף כלום.
[u]כולם אומרים לי שהמצב ישתפר אני לא מבינה איך מה כבר יכול להשתנות?[/u]
צר לי, נראה לי שהגיע הזמן להתפכח, דברים לא משתנים כך סתם, שינוי בא קודם כל ממך, נכון, זה נשמע מאוד קשה אבל זו האמת, וגם כשישתנה משהו זה לא אומר שיהיה פתאום הכל טוב, כמו שעכשיו לא הכל רע, החיים הם גלים אינסופיים, פעם הכל נפלא, ופעם שחור, לפעמים מעורבב לחלוטין, כל הזמן משתנה וכל כך דינמי.
יקירתי, תבחני בעצמך איזה תחושות שולטות יותר, אם זו בדידות זה ניתן לפתרון בעזרת פעולות שלך, אם זה דכאון אז אכן נדרשת עזרה, אם זה מתחלף כל הזמן או אז את "רגילה" לחלוטין בדיוק כמו כולנו :-)
קשיי האימהות, האמת, היום לא נראה לי שהם חולפים אי פעם, אם בהתחלה דאגתי בגלל הקשיים שלי ברגע שהתגברתי על א הגיע ב, ו ג, והלאה... זה לא נגמר, האתגרים אינסופיים, אם התרגלתי לסחוב על הידיים כל הזמן אז עכשיו נראה לי פתאום שאני חונקת, אם התגברתי על הקושי להיות איתו כל הזמן, אז עכשיו נדמה לי שאני עושה עוול שאני לא מסוגלת להיפרד ממנו, בקיצור, הבנת...
את יודעת פעם, בימים השחורים ביותר שלי, היית משננת מנטרה "התאבדות היא פתרון סופי לבעיה זמנית", והיום אני נוהגת להשליך את זה על כל דבר בחיים. לדוגמא: הנסיעה לישראל? זה משבר זמני בלבד, האם זה באמת משפיע על כל החיים שלך? על הזוגיות שלך? אולי בעלך ריאלי ובאמת המצב הכספי לא מאפשר? בטח יהיו אחרות שיגידו "תסעי בכל חשבון" , אבל אני לא נמנית על אלו, כי חשבון בנק זה משהו מאוד ריאלי, תחסכי עכשיו קצת, ותבואי עוד קצת, הכל פונקציה של זמן... תנסי לגמד את הבעיות, חלקן יראו לך באמת פתאום קטנות.
את כל מה שאני מספרת לך, אני באמת מנסה ליישם בעצמי, גם לי יש משברים, רוב הימים אני נמצאת לבד לחלוטין, עם 0 עזרה, מה גם שבעלי לא קם פעם 1 בלילה מהיום שאילי נולד. השאלה, האם זה שווה את המאבקים בבית? האם זה שווה את העצבים שלי? בחרתי שלא להיתייחס לצד הזה ולעומת זאת להנות מהשעות בערב שבהם הוא מבלה עם האוצר ואני שותה קפה בשקט. עניין של בחירה.
בחירה להיות מאושרת.
אוהבת, @}