{@

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

[u]למי שהקפיצה אותו.[/u]
התודות ל-[po]עורכת בקטנה[/po] היקרה (-:

תודה על הדף ולמי שהקפיצה אותו.
בדיוק הייתי צריכה לשלוח לחברה שקצת לחוצה.

חציתי את ה40 לא מזמן, אני חושבת שזה שחרר לי יכולת ניפלאה להבין דברים בצורה אחרת, להרגיש שעכשיו הגיע התור שלי. אחרי שעשיתי הכל "לפי הספר" אני הרבה יותר רגועה, שקולה, נינוחה, מבינה ומוכנה לעשות הרבה דברים חדשים ומרגשים.

לחגית איזה יופי לך, אני עוד מעט בת 40 ועוברות בי מחשבות על ילד רביעי, בעלי כמובן נגד כי הוא מבוגר ממני ולא מוכן לחזור לכל הבילבול מח הזה שוב, עצם העובדה שבגיל הזה פתאום אני אומרת לעצמי אוי אני כבר לא אלד יותר זה נשמע לי כמו זהו כבר לא אהיה פוריה או נשית יותר, הלוואי ודברים היו פשוטים יותר בלי כל המחשבות הלוחצות האלה.

אני התחלתי ממש מאוחר עם הילדים, בגיל 34 הבכורה. בגיל 41 את השנייה ובגיל 45 נזכה לעוד מלכה בבריאות ושמחה @}
דווקא בגיל 40 פלוס התחלתי להרגיש שסוף סוף מותר לי לעשות בעולם הזה ככל העולה על דעתי, הרגשתי חופשייה לחיות את חיי כרצוני בבטחון ש'הכל צפוי והרשות נתונה'. פתאום אני עושה דברים שרק רציתי והכל קורה ביחד - וזה דווקא כייף! אני רק מצטערת שלא אוכל להמשיך ככה עוד 30 שנה - או שאולי כן, החיים מלאי הפתעות :-)

_אני רואה עצמי בתמונות עם בגד ים ופתאום לא אכפת לי שאני נראית קצת כמו הנשים מילדותי שמראן
דחה אותי כשהייתי בת 12._

דף נהדר @}

שלום לכן,
אני רואה שהדברים לא הרחיקו לכת ובעצם אנחנו מדשדשות במקום,
נדמה לי שאף שלא מצינו את הנושא, הרי שכנראה התעייפנו ממנו.
סמבולי, לא.
תודה על ההשתתפות ואני חושבת שאפשא לסכם את הדף בברכת
יהיה טוב

[u]אי אפשר לגעת בהכל ובמה שנוגעים, לא נוגעים עד הסוף.[/u]
אני מרגישה את זה בקומבינציה עם הילדים.
בתי הבכורה בת 11, כשהיתה ילדה עשיתי איתה עולם ומלואו, מציורים, דרך אותיות, לימוד שחיה, ישיבה משותפת בבית קפה, שהיה כמו בית בשבילנו, כשמולינו מחברת וצבעי פנדה.
לבתי האמצעית אני לא נותנת כמעט כלום מהדברים האלו, שעבורי מעידים על נתינה גדולה ממני, משום שאני אוהבת לעסוק בהם.
זאת בגלל הקומבינציה של הבן הקטן שלי, שמקנא, ולא מוכן לתת לי להיות איתה.
אין לי הבנה מבן הזוג שלי, שחושב שאני פרפקציוניסטית, אם לא להשתמש במילים שלו.
זה מתסכל אותי ומביא אותי להתנהג לא יפה.
בטח תצחקו- הפרש הגילאים בין הבת האמצעית והקטן(בן שנתיים ועדיין יונק) 3 שנים.
האם זה קשור לדף הזה?

_הההנאה מהחול הרטוב, הים הנוצץ והזך והילדים שמשחקים איתו בתופסת מספיקים למדי.
כמו פרי בשל ומתוק עם גרעין קשה, להצמיח פרות חדשים._
מקסים. מאוד מאוד מרגש, ובכלל לא חשוב הגיל......
תודה @}

תשאפו הרבה אויר, לקראת השעבוד המתוק מכולם -- להיות סבבתא!

דגנית, תודה על השיתוף

[po]דגנית ב[/po]
_מה שהרגשתי אצלי הוא השתנות הגוף. הגוף מתרכך, מתקמט, מתאייט/מתלאט (מ -לאט).
אבל ההרגשה הפנימית מתחזקת. הבטחון שלי בעצמי גובר. ואין צורך בכלל ב
לגעת בהכל כדי להרגיש שלמות._
אהבתי מאוד.
מתקרבת להרגשה הזאת עם העטיפה היפה שלי.

פתאופ נראה לי ש [po]אמא בכיוון ה[/po]-40 זה כבר לא אני.
לפני גיל 40 לא הרגשתי ככה.

[u]גם אני חוצה עוד רגע את אותו קו האמצע בין 40 לחמישים ,[/u] תכל'ס אני בת 46 וחצי.

מאד מזדהה עם
[u]ויחד עם הגעגוע לתקופות אחרות, יש בי תחושה גדולה של חופש.[/u] וגם עם

[u]הידיעה שאני עושה את זה גם בעבור ילדי מהווה תמריץ לצלול לעומקי עצמי בתחושת שלמות[/u]

גם כי הם גדלו אל מעבר לחוסר האונים של פעוטות ויש לי זמן?

מה שהרגשתי אצלי הוא השתנות הגוף. הגוף מתרכך, מתקמט, מתאייט/מתלאט (מ -לאט).
אבל ההרגשה הפנימית מתחזקת. הבטחון שלי בעצמי גובר. ואין צורך בכלל ב
[u]לגעת בהכל[/u] כדי להרגיש שלמות.

אני רואה עצמי בתמונות עם בגד ים ופתאום לא אכפת לי שאני נראית קצת כמו הנשים מילדותי שמראן
דחה אותי כשהייתי בת 12.
הההנאה מהחול הרטוב, הים הנוצץ והזך והילדים שמשחקים איתו בתופסת מספיקים למדי.

כמו פרי בשל ומתוק עם גרעין קשה, להצמיח פרות חדשים.

כשמשהו לא טעים לנו, זה לא שאנחנו יכולות להגיד איכס ולחשוב שאנחנו היינו מכינות את הדייסה הזו אחרת
האיכס שאנחנו אומרות הוא על דייסה שיחד עם כל החלומות שלנו- אנחנו בעצמנו הכנו.

[u]זה אנחנו שמכינות את התבשיל, ממנו אנחנו אמורות להיות ניזונות.[/u]

_אנחנו כבר לא ילדות קטנות שרק טועמות את החיים
מה, לא?_

[u]אנחנו כבר לא ילדות קטנות שרק טועמות את החיים[/u]
מה, לא?

לכולכן, תודה על ההשתתפות המאוד מעניינת ומשתפת.

זה מן תחושה כזו שמעכשיו צריך להתרגל לסוג של פשרה ובינויות, לא ממש במובן הרע של המילים.
כלומר מן איזון, שבהיותו כזה, לא קיצוני הוא לא מה שחשבנו שהדברים יהיו, מן התפכחות.
אי אפשר לגעת בהכל ובמה שנוגעים, לא נוגעים עד הסוף.
משהו שהוא ההיפך מגיל ההתבגרות ששם, או שאז, אנחנו חושבים שאנחנו גאונים, אז כאן, אנחנו יודעים שאנחנו לא גאונים יותר, אלא רגועים יותר.
משעמם, מתסכל אבל בלי זה, מי יהיו ההורים בבית הזה?

[u]כמובן שיש לי עיסוקים נוסף על היותי אם, אבל הליווי של אנשים צעירים (ילדי) בתחילת דרכם העצמאית הוא חלק משמעותי מרגש ומספק בהווה חיי.[/u]

|Y|

אחד הדברים שגורמים לי עונג רב הוא להסתכל על ילדי, שכבר בגרו, ולראות את האנשים הצעירים ש"בקעו" מתוך התינוקות המקסימים שלי. לדעת שהם אינם זקוקים לי במובנים מסויימים יותר. לדעת שהצורך שלנו זה בזה והקשר שלנו הוא עכשיו שונה, ואחר, ועדיין חזק ומשמעותי, כבעבר - להם ולי.
היתה תקופה שיחד עם האושר הגדול שאני חשה שאני מתבוננת בהם, עלו גם תחושות של אובדן. כן - היה שם סוג של אובדן - אובדן של התינוקות, של הילדים הקטנים, ולפעמים יש געגוע לסוג הזה של הקשר. לפעמים עולה בי כמיהה עזה לתינוק חדש.
ויחד עם זה לראות אותם עוברים בחייהם, מחליטים החלטות, משנים אותן, מתגברים על קשיים, חוגגים שמחות, וחולקים את חייהם עם אחרים - יש בזה אושר גדול.

גם אני חוצה עוד רגע את אותו קו [u]האמצע בין 40 לחמישים[/u] , ונראה לי שזוהי תקופה של השתנות בכל מקרה. ז"א אני לא יכולה להפריד את זה מבגרותם של הילדים, אבל אני לא בטוחה שמשהו כזה לא היה עובר עלי בכל מקרה.
זו נראית לי מין נקודה בחיים של התבוננות. התבוננות בחיים שלי, בהחלטות שלי, בכיוונים שלי. מה היה מתאים, מה אני רוצה לשנות. אני נמצאת במין השתבללות - נכנסת יותר ויותר בתוך עצמי, כדי להאיר מקומות שטרם הארתי.
ויחד עם הגעגוע לתקופות אחרות, יש בי תחושה גדולה של חופש.

[u]ומה עם האמהות שמתחילות להבשיל, אם לא לומר, חס וחלילה להירקב.[/u]

שלוש נקודות -
גם אני אמא מעל ארבעים ודוקא אוהבת את הביטוי שלך - להרקיב. יש באמת פנים באמהות שלנו לילדים צעירים שצריכים להרקיב ולייצר מצע חדש, מתאים יותר, לאמהות לילדים בוגרים. ואולי בעצם זה נכון תמיד לאורך כל שנות האמהות.
זה די נפוץ לפגוש אמהות שמתנהגות לבנן בן השש כאילו היה בן שלוש, ואל בתן בת השש-עשרה כמו אל ילדה בת עשר.
אולי יהיה נכון לבדוק האם אמהותך הרקיבה דייה על-מנת לצמוח ולהזין אותך ואת ילדיך כפי שאתם בהווה.

[u]במה מניקים אותם אחרי הציצי.[/u]

ברוח.
ועל מנת שיוכלו לינוק מעולמך הרוחני עליו לצמוח ולגדול ולהתעשר ולהעמיק.
איזו הזדמנות!
ובעבורי לפחות - הידיעה שאני עושה את זה גם בעבור ילדי מהווה תמריץ לצלול לעומקי עצמי בתחושת שלמות.

ועוד משהו -
כמובן שיש לי עיסוקים נוסף על היותי אם, אבל הליווי של אנשים צעירים (ילדי) בתחילת דרכם העצמאית הוא חלק משמעותי מרגש ומספק בהווה חיי.

שמחה להכנס לדף הזה. תודה שלוש נקודות שפתחת אותו. כותבת הרבה בדפים אחרים על נושאים אישיים פנימיים שלי שלא ממש קשורים לאיך זה להיות אמא בסביבות הארבעים.

כבר זמן מה מתלבטת וחושבת שהייתי רוצה לדבר גם על הפאן הזה, רק לא ידעתי איפה. אז, אולי כאן המקום?
הילדים שלי עוד קטנים. יש לי שניים, בן ובת.
אני חשה שלאחרונה, התפנה מקום בנשמתי לחשוב עליהם הרבה יותר מבעבר.
השנים האחרונות היו סוערות מאוד. נפרדתי, התגרשתי. במקביל השלמתי תואר ראשון ועבדתי. יצרתי והצגתי בכל מיני תערוכות. זה היה קצת יותר מידי (מנקודת הראות שלי היום). אבל, אני מתארת שכמעט כל האמהות בדף הזה מרגישות שהשנים הללו היו קצת יותר מידי. כי הילדים קטנים, ויש המון עבודה. חלק מכן גם עבדו ולא היו אימהות במשרה מלאה. וזה הרבה בכל מקרה.

[u]אבל פתאום יש איזה שהוא אפרוח טורדני ובלתי מתוכנן, ומי זה האפרוח- היא בעצמה, התרנגולת שהטילה את כל הביצים...[/u] אני חוזרת למשפט שלך [po]שלוש נקודות[/po]. אני חושבת שזה משפט מפתח לכל אחת מאיתנו. מי אני כרגע? מה אני צריכה? איך זה מסתדר עם כל המעגלים הנוספים בחיים שלי: זוגיות, אימהות ועוד.
מקווה שהדף הזה ימשיך וישגשג.

ים, חס וחלילה, לא נפגעתי, ואולי ברגע אחר הייתי בוחרת בביטוי פחות מוקצן.
אשמח אם תשתפי קצת ותספרי על המקום שבו את עומדת כרגע.

שלוש נקודות יקרה, לא התכוונתי לפגוע כשכתבתי למה מרקיבות. קשה לי באופן אישי עם הביטוי הזה. אני ישר חושבת על משהו כזה מגעיל... אולי אני סתם מפחדת להסתכל לפחד הזה בעינים. את הרבה יותר אמיצה ממני, גם בניסוח, גם בזה שאת מסוגלת לכתוב, בא י נ ט ר נ ט, על הרגשות והפחדים שלך. נתת לי הרבה חומר (טוב) למחשבה. נכון, אנחנו מכינות ממש את התבשיל, ולא רק אנחנו אוכלות אותו כמו פעם...אז אולי יש למישהי מתכונים טובים לתבשילים טובים? תודה מראש.

למשל, גיליתי שאצלי, אין לי מקום אינטימי, שאני מרגישה בו יצירה. כלומר בקיץ עשיתי לי למקום כזה את השולחן בגינה, בבוקר כשכולם עוד ישנים, אז אני יושבת לי שם וממציאה את העולם מחדש לאיזו שעה.
אבל עכשיו בחורף, אני מסתובבת בבית ולא יודעת איפה לשים את ה- תחת, כדי להיות במצב אינטימי עם היצירה שלי.
אגב, יש כאן דף שעוסק בפנג שוי?

לפני כמה חודשים חגגתי ארבעים :-) ולראשונה בחיי אני ממש חוגגת. אותי! את מי שאני רוצה להיות ואת מי שאני.
מרגישה צעירה ואופטימית, כאילו היום נולדתי מחדש וזה הזמן להתחיל לחיות. עכשיו זה אפשרי.
לא תארתי לעצמי שכך ארגיש, ואני מופתעת מעצמי וכמובן מאוד מרוצה. כל השנה אני אחגוג!

_אפשר הכל, אבל צריך לבחור. וצריך להקפיד בבחירה, כי אנחנו כבר לא ילדות קטנות שרק טועמות את החיים.
זה אנחנו שמכינות את התבשיל, ממנו אנחנו אמורות להיות ניזונות._
וזה כל היופי.

[u]השיא כבר מאחורי, ומכאן והלאה אפשר רק לרדת....[/u] (())
לכן זה הזמן בו רבים נהיים חולים.
לדעתי זו נורה אדומה, זמו להתחבר עם החלומות, עם בן הזוג. זמן להתחדשות.
אולי רגע של משבר.....? בטח יש עוד המון שיאים לפנייך - למשל לידה של נכד :-) ( מנסה לעודד... )

תודה על ההשתתפות.
בעצם כנראה שזה מה שהרגשתי כשכתבתי, אבל נסיתי לפתוח כאן דף שידבר לכל מיני אמהות בכיוון הארבעים, גם חמישים .
כלומר ודאי יש דברים משותפים לנו, כרגע, בדיוק כמו שיש דברים משותפים למאכלסות העיקריות של האתר שהן בתחילת הדרך.
לא הייתי רוצה שתחשבו שזה מן דף עידוד וזהו.
אולי זה יכול להיות דף רעיונות, התלבטויות.
כמו הנקה והמקום האידיאלי ללדת.
מה דעתכן?
ברור לי שאם הייתי מוצאת את האתר הזה, כשהייתי שם, בלידה הראשונה, בבדידות שמשלבת יד עם השמחה הכי גדולה שיש, כל זאת , שנים לאחור,
הייתי מקבלת הרבה חיזוקים.
יש משהו משותף לכל האמהות שמרגישות שעכשיו הן מתחילות שלב חדש בחיים.
אפשר הכל, אבל צריך לבחור. וצריך להקפיד בבחירה, כי אנחנו כבר לא ילדות קטנות שרק טועמות את החיים.
זה אנחנו שמכינות את התבשיל, ממנו אנחנו אמורות להיות ניזונות.
שלוש נקודות...

תודה מיוחדת ל אמא ל 5 שהבינה ללבי.

ולאלאן תודה ואקרא את הסיפור.

זו באמת נקודה לחשוב עליה, לקראת גיל ארבעים.
אני אמא לשלושה הגדולה בת 11 והקטן בן שנתיים, עדיין בבית ויונק. באמצע בת 5
מבינה את רוב מה שכתבת כאן. אולי לא היית צריכה להשתמש בביטוי להרקיב, אבל אם ככה את מרגישה, אז יותר טוב שביטאת את זה כאן. מתחברת למה ש אמא_ [po]ל 5[/po] כתבה.

[u]ישבת על המדף[/u]
ומי לא יושב על המדף לפעמים יותר ממה שהוא מתכנן.
אתן מוזמנות להציץ למדף שלי [po]סיפור על גורי[/po]
אמשיך להתעדכן בדף.

אני אמא שלפני כחודשיים כבר עברה את קו האמצע בין 40 לחמישים. זה שם אותי בכוון החמישים...
וזה לא פשוט. למרות שאני בהחלט לא הייתי "רק" אמא ב-19 שנה האחרונות, הרי שהצעידה לשלב הבא, בו הילדים מתחילים ללכת לדרכיהם, לא קל. וזה למרות שהקטנה רק בת 4, ואפילו עוד יונקת (כאן מותר לספר).

[u]ואני רואה ומבינה היום יותר מאי פעם את המשמעות של חיי, את התועלת והחשיבות של נוכחותי בבית ובעולם בכלל...[/u]
אני מאד משתדלת לעשות כך, אך לא תמיד זה מצליח.

[u]פעם, לפני הילדים, היית אדם שלם ומושלם.[/u]
נכון, אבל חלק ממני תמיד היה השאיפה להרות וללדת. ועתה, כשפרק זה מאחורי, לא פשוט למצוא אתגרים חדשים, שילהיבו כמו המחשבה על הריון ולידה. כאילו (ואולי באמת, לא כאילו) השיא כבר מאחורי, ומכאן והלאה אפשר רק לרדת....

חס וחלילה להרקיב...אנחנו ממשיכות לגדול, לחפש, ולפעמים למצוא כל מיני דברים שנחמדים לנו. או שמתאימים לנו. או דברים שטוב לנו איתם.

[po]אחרי הילדים[/po]

מתמכרים לפורומים כמובן (-;
וברצינות: פעם, לפני הילדים, היית אדם שלם ומושלם. תנברי קצת, תחפשי אותה, אני בטוחה שהיא תשמח לצאת.

באתר המקסים שלכם, דנים המון באימהות "טריות".
ומה עם האמהות שמתחילות להבשיל, אם לא לומר, חס וחלילה להירקב.
איך ממשיכים את הדרך היפה של להניק את הראשון והשני והשלישי, במה מניקים אותם אחרי הציצי.
ואיך הולכת כל הקומבינציה הזו בתוך בית.
כולם בעניינים שלהם.
במה נאחזת האמא המולידה, שרק עכשיו בקעה מתוך הביצה, ועכשיו עליה לצאת החוצה, עם כל המותר והאסור שהיא מציבה לעצמה בחיים, ושהחיים מציבים לה, והנה האפרוחים כבר מסתדרים לבד, אבל פתאום יש איזה שהוא אפרוח טורדני ובלתי מתוכנן, ומי זה האפרוח- היא בעצמה, התרנגולת שהטילה את כל הביצים...