על ידי צ'ילי_ושמן_זית* » 05 מאי 2009, 08:03
קשה לחיות בג'ונגל
לפני כמה ימים נהרגו שני העיזים שלי בדרך אכזרית ושוברת לב. הן לא הראשונות. ואני לא משלה את עצמי שהן יהיו האחרונות. כל כך הרבה בע"ח איבדתי פה. כל אחד בדרך אחרת. מה אנחנו עושים לא נכון? האם אנו מזניחים? כלומר, אם היו לי אותם בעח בארץ סביר להניח שלא היו מתים בסבירות כל כך גבוהה כמו כאן? כי היינו יכולים לטפל שם טוב יותר? כי בארץ וטרינר זה דבר נגיש ביותר ופה פשוט אין? או כי בארץ יש גדרות, כלובים ומכלאות שלמרות שנראים לנו כה לא "הומאניים" הם בסופו של דבר נועדו להגן על הבע"ח, ולא רק להגביל אותו. את השיעור הזה למדתי על בשרי כאן פעמים רבות.
זה התחיל מהלוטרה שהיתה לי לפני 4 שנים. היא היתה חיית המחמד הראשונה שלי פה בתאילנד. במיינלנד (כלומר לא על האי) הן מתרוצצות סביב הבתים כמו חולדות, באיזורים שליד הנהר. הן מתגנבות למטבחים ולאסמים וגורמות נזקים. הן מתרבות בקצב מסחרר והן שונות מאוד מהלוטורות שלנו - הביישניות והנחבאות. אק הביא לי גור לוטרה קטנטן, עצום עניים, מביקור אצל הדוד. הם מצאו שני גורים ללא אם (כנראה האם נהרגה במטבחו של השכן או משהו שכזה שחסכו ממני) ולא ידעו מה לעשות איתם. עוד לא ידענו אם זה זכר או נקבה, ובשבועות הראשונים עוד לא עשה הרבה - ינק מבקבוק, ישן, חירבן. כמו תינוק. מאוחר יותר התגלה לנו שזו נקבה, היא הלכה אחרי לכל מקום, ממש רצה אחרי כפות הרגליים שלי, העירה אותי בבוקר להאכיל אותה בצרחות, למדה לעשות את הצרכים שלה במקום קבוע, אהבה מאוד להתרחץ בגיגית באמבטיה ולישון בסל הכביסה. היא היתה יצור נבון מאין כמוהו, עליז ושובב ויכולתי ממש לתקשר איתה. ידעתי תמיד מה היא רוצה - לאכול או לישון או לשחק או סתם לצאת החוצה. כמו תינוק... או לפחות כמו כלב או חתול. היא היתה חופשית לגמרי, סירבתי לשים אותה בכלוב או ברצועה והייתי צריכה להגן עליה כל הזמן (בעיקר מכלבים גדולים וחסרי רחמים וממכוניות ואופנועים) לרוץ אחריה ולשים לב איפה היא כל הזמן. בהתחלה גם היה צריך לשים לב כל הזמן שלא תיפול ממדרגות או מהמרפסת.
בת שישה חודשים בלבד היא היתה כשנהרגה בתאונה. באותו זמן בנינו את ביתנו. סביב אזור הבניה סבך שבו אהבה להתרוצץ כאוות נפשה. כשהיינו קוראים לה היתה באה בריצה ובשאר הזמן הנחנו לה לנפשה. אך יום אחד בעוד אחד הפועלים מעביר לבנים מערמה לערמה יצאה צ'ופ (זה שמה) מהסבך במפתיע היישר מתחת לאחת הלבנים שהניח בערמה. היא פירפרה כעשר דקות שנראו לי כמו נצח, רצה וצורחת ובוכה ומחפשת מפלט - מה לעשות?? וטרינר? כשעתיים וחצי נסיעה מפה? יש טעם? מה לעעעעעעעעעעשששששוווווווווווווווווווותתתתתתתתתתת??????? זה היה מוות מהיר בסהכ. אבל צ'ופ היתה כמו התינוקת שלי וכל עולמי בזמן ההוא, כשבעלי היה עסוק בבניה ואני למעשה לא עשיתי הרבה מלבד לשוטט עם צ'ופ בנחלים ובים. שלושה ימים לא הפסקתי לבכות. ושבועות אחרי כן עוד דשתי בזה. ואחרי כן הבנתי שכל מה שהיה דרוש כאן זה כלוב. כשאנו באיזור מסוכן (כמו איזור בניה או כביש) או כשאיני פנויה לשים לב אליה. הכלוב, הבנתי (לא בפעם הראשונה בחיי, בילדותי גידלתי המון בעח שונים ומשונים שקיבלתי מהגן הזאולוגי בתא) נועד להגן, לא רק להגביל.
אחריה אימצנו שני גורי כלבים מתוקים. החלטנו ללכת על משהו יותר "קונבנציונאלי" מאמינים שזה גם יותר בטוח ויותר קל לטיפול. גם אותם לא קשרנו ולא הגבלנו, הם פשוט רצו אחרינו לכל מקום או נשארו סביב הבית. הלכו וחזרו כאוות נפשם. כמו כל הכלבים פה. הבעייה שיש יותר מידי כלבים כאלה, משוטטים וגם לא משוטטים, הם מתאגדים בחבורות-להקות טריטוריאליות ומאוד לא סבלניות. הזכר, לכשהתבגר היה נעלם כל כמה זמן אחרי נקבות מיוחמות ולא חוזר שבועיים, שלושה. וכשחוזר היה מלא צלקות. יום אחד פשוט לא חזר. מצאנו את גופתו אחרי כמה שבועות בשדה לא רחוק. הנקבה, אני מתחלחלת להזכר בנסיבות מותה. רציתי לעקרה, אך כשמלאו לה מספיק חודשים לעיקור החלו המונסונים. אין וטרינר באי ורק אחת לחודש מגיע וטרינר מתנדב לעקר את כל הכלבים שמזמינים תור מראש. הדרכים נעשו כה בוציות ולא הצלחנו להגיע לעיירה עם הג'יפ הקטן שלי. התור נקבע לחודש אחרי כן אך אז היא כבר דיממה. לאחר מכן כבר התעברה. ניסינו לסגור אותה בבית אך ללא הצלחה. חמותי נהגה לטפל בכלבתה הקודמת ע"י מתן זריקת הורמונים שמונעת הריון. כמו גלולות, אחת ל3 חודשים. היא הציעה לתת לכלבה שלנו גם זריקה. הסברתי לה שאחרי שהתעברה כבר הזריקה לא תעזור. כמובן לא ידענו בביטחון אם התעברה כבר או לא. חודש אחרי עזבנו בעלי ואני לישראל, לתקופה ארוכה בה התכוונו לעבוד ולחסוך כסף. אמו נשארה לטפל בבית ובכלבים. הסברתי לה שוב ושוב שאם תזריק עכשיו זה עלול רק להזיק, העוברים עלולים לפתח מומים וכולי וכולי. אינני יודעת אם לא הבינה בגלל בעיות שפה, או בגלל שכל הבנה ביולוגית רחוקה ממנה או שפשוט האמינה כי בכל זאת זה עלול לעזור. היא הזריקה ולא אמרה. בשיחות הטלפון מהארץ תמיד שאלתי על הכלבה ועל הריונה ותמיד סיפרה כל מיני סיפורים. אחרי כמה חודשים כבר התחלתי לשאול האם לא המליטה כבר ואז החלה לספר כל מיני סיפורים על הגורים. כן, יש חמישה, חמודים וכולי. אבל משהו לא הרגיש לי נכון. היא אשה כל כך אמיתית ואמינה. יכולתי להרגיש שהיא לא שלמה עם עצמה. אך עדיין לא חשדתי שהיא משקרת. ממציאה. כל זה כי כך מקובל כאן - "לשמור פנים" - לא אומרים מה שלא נעים. השקר מגן מהכאב ויותר חשוב להגן מאשר להתמודד. זוהי תפיסת העולם התרבותית פה והיא נושא לדיון רחב מאוד שלא יפתח כאן. כך או כך באיזהשהו שלב התחלתי לחשוד. שאלתי יותר ויותר שאלות, כמה נקבות כמה זכרים? מה הצבעים? היא החלה לגמגם ולבסוף התפרצה בבכי. דיברה בתאית והטלפון עבר לבעלי שסיפר לי אחרי כן את הסיפור המזעזע. היא הזריקה, למרות שהפצרתי בה לא לעשות כן. חשבה אולי היא בכל זאת לא בהריון. הגורים גדלו מוטציות בעלי ראש גדול מידי. היא גילתה את הכלבה גוססת עם גור מת אחד לידה ולקחה מיד למרפאה בצד השני של האי. אין שם וטרינר, רק מתנדבים. לא יכלו לעשות כלום. נתנו לה עירוי. היא מתה עוד באותו לילה. עם עוד שלושה גורים שלא הצליחו לצאת בבטן.
אוח... אני בוכה גם עכשיו. שלוש וחצי שנים אחרי. בכלל, למי שלא פרשה עד עכשיו, נראה שהפוסט הזה הוא לבעלי עצבים חזקים בלבד. אולי כדאי לפרוש עכשיו.
הסיפורים האלו הם רק התחלה. כשחזרנו אחרי שנה וחצי קשים מאוד של נסיון לחיות בארץ החלטנו להקים את החווה הקטנה שחלמנו עליה. קנינו/אימצנו/קיבלנו כמעט כל בע"ח שהזדמן לנו. עד מהרה התמלאה החצר בעיזים, פרות, באפלו, חזירים, תרנגולות, כלבה חדשה, 4 חתולים, המון דגים בכל מיני בריכות, צפרדעים (גידול לבשר, כן כן), פניניות (סוג של תרנגולת בר יפהפיה), ארנבות, סנאים, מיינת הרים (כזו שמדברת), כל מיני ציפורי שיר (ששוחררו מהר מאוד לחופשי עקב הפצרותי) ולטאות צבעוניות שנלכדו ע"י אנשים, בילו כאן גם הן ימים ספורים ושוחררו.
את החזירים מכרנו לבשר כשהגיעו לגודל המתאים. עד כאן הכל בסדר. 1500 הצפרדעים שהובאו לכאן לגידול לבשר התפזרו לכל וכל ואלו שנשארו בכלובם נאכלו בעיקר ע"י אנפות שמגיעות במונסון... גם זה בסדר. חלק קטן נמכר לבשר. צפרדע אחרת מזן בר שהגיעה אל בריכת הדגים שלנו (דגי זהב בגודל של קרפיונים) החליטה למות במים והרעילה לנו חמישה מתוך שבעת הדגים שהיו לנו. נשארנו עם שתיים. כולם בני 4 שנים, נקנו בגודל של דג זהב רגיל וגדלו להנאתם בבריכה שלנו להיות המפלצות היפהפיות שהם היום. העגל הראשון שלנו מת כשהחבל שלו נכרך סביב צווארו. כאן אני צריכה להסביר -למה חבל?? כאן מגדלים בהמות בשיטה אחרת. בתחילה גם לי לא היתה מובנת כל כך, אך לאט לאט הבנתי שהיא כנראה יותר מתאימה לסביבה המקומית בכל זאת, למרות שאנחנו המערביים הורגלנו בשיטות אחרות לגידול בהמות - בין גדרות ובמכלאות וכך אולי ישנה אשלייה של "חופש" יחסי. כאן הבהמות נקשרות בחבל. הגדולות בנזם באף והקטנות סביב הצוואר. יש המון מרעה, בכל מקום, אך לרב מדובר באדמות של שכנים. בין שיחי המרעה ישנם עצי פרי, קוקוסים, קשיו. אין גדרות. פשוט אין. ראשית כי מדובר בשטחים נרחבים שהמאמץ לגדרם יהייה יקר ומיותר. שנית כי הגונגל צומח כל כך מהר שבמילא יעלה על כל גדר והיא תהפוך חסרת משמעות ושוב, מדובר באדמות פרטיות ולא כל אחד חפץ למלא את אדמתו גדרות, אך מצד שני כולם שמחים לרעייה מבוקרת (לא לגעת בקוקוסים חלילה) ודישון עדין של אדמתם. חבל זה הפתרון, ובמקום להוציא אותם למרעה, קושרים אותם לעץ וכל כמה שעות מעבירים לעץ אחר. הבעיה שאותו עגל היה צעיר מידי וקופצני מידי ואנחנו הינו חדשים מידי בעסק. אחותו הגדולה הסתבכה גם היא בחבל סביב קרסולה ונחתכה עמוקות. הפצע, כמו כל פצע בארץ הטרופית הזו, סירב להגליד חודשים רבים אחרי כן. היא לא יכלה ללכת הרבה ואנו קצרנו עשב והבאנו לה אל החצר. היא נקשרה בנו מאוד והפכה ידידותית כמו כלב - מרכינה ראש לליטוף, קוראת לנו לבוא אליה לשחק. אבל אחרי כמה חודשים ראינו משהו לבן לא ברור יוצא מאחוריה. כנראה שהיתה בהריון ולא ידענו וזו היתה הפלה. או שהיתה לה איזו דלקת פנימית. כך או כך, באין וטרינר בסביבה לא יכולנו למצוא פיתרון. המשפחה נתקפה היסטריה והחליטה למכור אותה לבשר. כל זה נעשה בזמן שאני הייתי בעיירה וכשחזרתי כבר לא היתה כאן...
שני סנאים גורים הובאו אלינו משכן שעובד בקוקוסים (כאן מורידים את הקוקוסים מן העצים הגבוהים בעזרת קופים שמאומנים לכך. גם קוף כזה גידלתי כשהיה גור עד שנאלצו לקרוע אותו מעלי כשהגיע לבגרות מספקת כדי ללמוד את מלאכתו. גם זו היתה פרידה כואבת, אם כי מתכתחילה ידעתי שהוא איתי באופן זמני) שמצא אותם על אחד הקוקוסים ללא הורה. שוב התפתנו לתת להם להסתובב חופשי, היו יוצאים רצים אנה ואנה וחוזרים לאכול מכף ידנו ומונחים בשעת הצורך בכלוב. אך הם היו קטנים מידי והצליחו לחמוק בעד סורגי הכלוב. כל אחד מהם בתורו מצא את דרכו אל לועותיו של החתול שלנו. 4 זכרי ארנבת מצאו את מותם בצורה דומה וכבר הזכרתי את זה בפוסט אחר כאן למעלה, כשחפרו להם מוצא מן הכלוב ובילו את הלילה בכירסום על הדשא, וכלבתנו לא איחרה לגלות אותם. לא היא לא אכלה אותם, רק רצתה לשחק. כל פעם הבאנו זכר נוסף עד שנואשנו. הנקבה לעומת זאת - זהירה ואינה מרבה להתרחק מן הכלוב. שורדת עד היום.
עיזים היו לנו 4 ושני גדיים. לא באותו זמן. כולם מתו. הזכר הראשון סבל מהתקפים לא ברורים שנראו כמו אפילפטיה. בחוסר בוטרינר, ושוב, בתקופה שאני לא הייתי בסביבה... נתקפה המשפחה היסטריה שוב ומכרה אותו לבשר. הגדי הראשון מת לאחר כמה שבועות של קיפוץ עליז מעקיצת צרעה גדולה. השני מת אחרי שלושה ימים בהם לא הצליח לעמוד על רגליו. התייש השני מת נפוח בטן. אכל משהו לא טוב או שאכל יותר מידי. לא הצלחנו לעזור לו. ושתי הנקבות שנשארו לבדן מתו לפני כמה ימים כשהן במרעה כרגיל, קשורות לעץ לא רחוק מהבית, ע"י חבורת כלבים משוטטת. הכלבה שלנו היתה קשורה (כן, למדנו לקשור, לשים בכלוב, למדנו..) אנחנו לא היינו בבית לשעה וחצי בלבד, כל אחד בסידוריו. רק הסבים היו בבית השכן אך באותו היום נשבו רוחות כה חזקות בכיוון ההפוך מביתם. אם צעקו העיזים לעזרה, לא יכלו לשמוע מביתם. כשחזרנו מצאנו אותן מתות נשוכות ובבטן משוסעת לצד הדרך. כלב שחור וצנום עוד הסתובב בשיחים אך נעלם כאשר הגיע בעלי עם הרובה.
ג'ונגל פה. ממש ג'ונגל.
אנחנו, לבנתיים, לא נשארנו כבר עם כל כך הרבה חיות. ואיננו מתכוונים להביא נוספות בקרוב.
קשה לחיות בג'ונגל
לפני כמה ימים נהרגו שני העיזים שלי בדרך אכזרית ושוברת לב. הן לא הראשונות. ואני לא משלה את עצמי שהן יהיו האחרונות. כל כך הרבה בע"ח איבדתי פה. כל אחד בדרך אחרת. מה אנחנו עושים לא נכון? האם אנו מזניחים? כלומר, אם היו לי אותם בעח בארץ סביר להניח שלא היו מתים בסבירות כל כך גבוהה כמו כאן? כי היינו יכולים לטפל שם טוב יותר? כי בארץ וטרינר זה דבר נגיש ביותר ופה פשוט אין? או כי בארץ יש גדרות, כלובים ומכלאות שלמרות שנראים לנו כה לא "הומאניים" הם בסופו של דבר נועדו להגן על הבע"ח, ולא רק להגביל אותו. את השיעור הזה למדתי על בשרי כאן פעמים רבות.
זה התחיל מהלוטרה שהיתה לי לפני 4 שנים. היא היתה חיית המחמד הראשונה שלי פה בתאילנד. במיינלנד (כלומר לא על האי) הן מתרוצצות סביב הבתים כמו חולדות, באיזורים שליד הנהר. הן מתגנבות למטבחים ולאסמים וגורמות נזקים. הן מתרבות בקצב מסחרר והן שונות מאוד מהלוטורות שלנו - הביישניות והנחבאות. אק הביא לי גור לוטרה קטנטן, עצום עניים, מביקור אצל הדוד. הם מצאו שני גורים ללא אם (כנראה האם נהרגה במטבחו של השכן או משהו שכזה שחסכו ממני) ולא ידעו מה לעשות איתם. עוד לא ידענו אם זה זכר או נקבה, ובשבועות הראשונים עוד לא עשה הרבה - ינק מבקבוק, ישן, חירבן. כמו תינוק. מאוחר יותר התגלה לנו שזו נקבה, היא הלכה אחרי לכל מקום, ממש רצה אחרי כפות הרגליים שלי, העירה אותי בבוקר להאכיל אותה בצרחות, למדה לעשות את הצרכים שלה במקום קבוע, אהבה מאוד להתרחץ בגיגית באמבטיה ולישון בסל הכביסה. היא היתה יצור נבון מאין כמוהו, עליז ושובב ויכולתי ממש לתקשר איתה. ידעתי תמיד מה היא רוצה - לאכול או לישון או לשחק או סתם לצאת החוצה. כמו תינוק... או לפחות כמו כלב או חתול. היא היתה חופשית לגמרי, סירבתי לשים אותה בכלוב או ברצועה והייתי צריכה להגן עליה כל הזמן (בעיקר מכלבים גדולים וחסרי רחמים וממכוניות ואופנועים) לרוץ אחריה ולשים לב איפה היא כל הזמן. בהתחלה גם היה צריך לשים לב כל הזמן שלא תיפול ממדרגות או מהמרפסת.
בת שישה חודשים בלבד היא היתה כשנהרגה בתאונה. באותו זמן בנינו את ביתנו. סביב אזור הבניה סבך שבו אהבה להתרוצץ כאוות נפשה. כשהיינו קוראים לה היתה באה בריצה ובשאר הזמן הנחנו לה לנפשה. אך יום אחד בעוד אחד הפועלים מעביר לבנים מערמה לערמה יצאה צ'ופ (זה שמה) מהסבך במפתיע היישר מתחת לאחת הלבנים שהניח בערמה. היא פירפרה כעשר דקות שנראו לי כמו נצח, רצה וצורחת ובוכה ומחפשת מפלט - מה לעשות?? וטרינר? כשעתיים וחצי נסיעה מפה? יש טעם? מה לעעעעעעעעעעשששששוווווווווווווווווווותתתתתתתתתתת??????? זה היה מוות מהיר בסהכ. אבל צ'ופ היתה כמו התינוקת שלי וכל עולמי בזמן ההוא, כשבעלי היה עסוק בבניה ואני למעשה לא עשיתי הרבה מלבד לשוטט עם צ'ופ בנחלים ובים. שלושה ימים לא הפסקתי לבכות. ושבועות אחרי כן עוד דשתי בזה. ואחרי כן הבנתי שכל מה שהיה דרוש כאן זה כלוב. כשאנו באיזור מסוכן (כמו איזור בניה או כביש) או כשאיני פנויה לשים לב אליה. הכלוב, הבנתי (לא בפעם הראשונה בחיי, בילדותי גידלתי המון בעח שונים ומשונים שקיבלתי מהגן הזאולוגי בתא) נועד להגן, לא רק להגביל.
אחריה אימצנו שני גורי כלבים מתוקים. החלטנו ללכת על משהו יותר "קונבנציונאלי" מאמינים שזה גם יותר בטוח ויותר קל לטיפול. גם אותם לא קשרנו ולא הגבלנו, הם פשוט רצו אחרינו לכל מקום או נשארו סביב הבית. הלכו וחזרו כאוות נפשם. כמו כל הכלבים פה. הבעייה שיש יותר מידי כלבים כאלה, משוטטים וגם לא משוטטים, הם מתאגדים בחבורות-להקות טריטוריאליות ומאוד לא סבלניות. הזכר, לכשהתבגר היה נעלם כל כמה זמן אחרי נקבות מיוחמות ולא חוזר שבועיים, שלושה. וכשחוזר היה מלא צלקות. יום אחד פשוט לא חזר. מצאנו את גופתו אחרי כמה שבועות בשדה לא רחוק. הנקבה, אני מתחלחלת להזכר בנסיבות מותה. רציתי לעקרה, אך כשמלאו לה מספיק חודשים לעיקור החלו המונסונים. אין וטרינר באי ורק אחת לחודש מגיע וטרינר מתנדב לעקר את כל הכלבים שמזמינים תור מראש. הדרכים נעשו כה בוציות ולא הצלחנו להגיע לעיירה עם הג'יפ הקטן שלי. התור נקבע לחודש אחרי כן אך אז היא כבר דיממה. לאחר מכן כבר התעברה. ניסינו לסגור אותה בבית אך ללא הצלחה. חמותי נהגה לטפל בכלבתה הקודמת ע"י מתן זריקת הורמונים שמונעת הריון. כמו גלולות, אחת ל3 חודשים. היא הציעה לתת לכלבה שלנו גם זריקה. הסברתי לה שאחרי שהתעברה כבר הזריקה לא תעזור. כמובן לא ידענו בביטחון אם התעברה כבר או לא. חודש אחרי עזבנו בעלי ואני לישראל, לתקופה ארוכה בה התכוונו לעבוד ולחסוך כסף. אמו נשארה לטפל בבית ובכלבים. הסברתי לה שוב ושוב שאם תזריק עכשיו זה עלול רק להזיק, העוברים עלולים לפתח מומים וכולי וכולי. אינני יודעת אם לא הבינה בגלל בעיות שפה, או בגלל שכל הבנה ביולוגית רחוקה ממנה או שפשוט האמינה כי בכל זאת זה עלול לעזור. היא הזריקה ולא אמרה. בשיחות הטלפון מהארץ תמיד שאלתי על הכלבה ועל הריונה ותמיד סיפרה כל מיני סיפורים. אחרי כמה חודשים כבר התחלתי לשאול האם לא המליטה כבר ואז החלה לספר כל מיני סיפורים על הגורים. כן, יש חמישה, חמודים וכולי. אבל משהו לא הרגיש לי נכון. היא אשה כל כך אמיתית ואמינה. יכולתי להרגיש שהיא לא שלמה עם עצמה. אך עדיין לא חשדתי שהיא משקרת. ממציאה. כל זה כי כך מקובל כאן - "לשמור פנים" - לא אומרים מה שלא נעים. השקר מגן מהכאב ויותר חשוב להגן מאשר להתמודד. זוהי תפיסת העולם התרבותית פה והיא נושא לדיון רחב מאוד שלא יפתח כאן. כך או כך באיזהשהו שלב התחלתי לחשוד. שאלתי יותר ויותר שאלות, כמה נקבות כמה זכרים? מה הצבעים? היא החלה לגמגם ולבסוף התפרצה בבכי. דיברה בתאית והטלפון עבר לבעלי שסיפר לי אחרי כן את הסיפור המזעזע. היא הזריקה, למרות שהפצרתי בה לא לעשות כן. חשבה אולי היא בכל זאת לא בהריון. הגורים גדלו מוטציות בעלי ראש גדול מידי. היא גילתה את הכלבה גוססת עם גור מת אחד לידה ולקחה מיד למרפאה בצד השני של האי. אין שם וטרינר, רק מתנדבים. לא יכלו לעשות כלום. נתנו לה עירוי. היא מתה עוד באותו לילה. עם עוד שלושה גורים שלא הצליחו לצאת בבטן.
אוח... אני בוכה גם עכשיו. שלוש וחצי שנים אחרי. בכלל, למי שלא פרשה עד עכשיו, נראה שהפוסט הזה הוא לבעלי עצבים חזקים בלבד. אולי כדאי לפרוש עכשיו.
הסיפורים האלו הם רק התחלה. כשחזרנו אחרי שנה וחצי קשים מאוד של נסיון לחיות בארץ החלטנו להקים את החווה הקטנה שחלמנו עליה. קנינו/אימצנו/קיבלנו כמעט כל בע"ח שהזדמן לנו. עד מהרה התמלאה החצר בעיזים, פרות, באפלו, חזירים, תרנגולות, כלבה חדשה, 4 חתולים, המון דגים בכל מיני בריכות, צפרדעים (גידול לבשר, כן כן), פניניות (סוג של תרנגולת בר יפהפיה), ארנבות, סנאים, מיינת הרים (כזו שמדברת), כל מיני ציפורי שיר (ששוחררו מהר מאוד לחופשי עקב הפצרותי) ולטאות צבעוניות שנלכדו ע"י אנשים, בילו כאן גם הן ימים ספורים ושוחררו.
את החזירים מכרנו לבשר כשהגיעו לגודל המתאים. עד כאן הכל בסדר. 1500 הצפרדעים שהובאו לכאן לגידול לבשר התפזרו לכל וכל ואלו שנשארו בכלובם נאכלו בעיקר ע"י אנפות שמגיעות במונסון... גם זה בסדר. חלק קטן נמכר לבשר. צפרדע אחרת מזן בר שהגיעה אל בריכת הדגים שלנו (דגי זהב בגודל של קרפיונים) החליטה למות במים והרעילה לנו חמישה מתוך שבעת הדגים שהיו לנו. נשארנו עם שתיים. כולם בני 4 שנים, נקנו בגודל של דג זהב רגיל וגדלו להנאתם בבריכה שלנו להיות המפלצות היפהפיות שהם היום. העגל הראשון שלנו מת כשהחבל שלו נכרך סביב צווארו. כאן אני צריכה להסביר -למה חבל?? כאן מגדלים בהמות בשיטה אחרת. בתחילה גם לי לא היתה מובנת כל כך, אך לאט לאט הבנתי שהיא כנראה יותר מתאימה לסביבה המקומית בכל זאת, למרות שאנחנו המערביים הורגלנו בשיטות אחרות לגידול בהמות - בין גדרות ובמכלאות וכך אולי ישנה אשלייה של "חופש" יחסי. כאן הבהמות נקשרות בחבל. הגדולות בנזם באף והקטנות סביב הצוואר. יש המון מרעה, בכל מקום, אך לרב מדובר באדמות של שכנים. בין שיחי המרעה ישנם עצי פרי, קוקוסים, קשיו. אין גדרות. פשוט אין. ראשית כי מדובר בשטחים נרחבים שהמאמץ לגדרם יהייה יקר ומיותר. שנית כי הגונגל צומח כל כך מהר שבמילא יעלה על כל גדר והיא תהפוך חסרת משמעות ושוב, מדובר באדמות פרטיות ולא כל אחד חפץ למלא את אדמתו גדרות, אך מצד שני כולם שמחים לרעייה מבוקרת (לא לגעת בקוקוסים חלילה) ודישון עדין של אדמתם. חבל זה הפתרון, ובמקום להוציא אותם למרעה, קושרים אותם לעץ וכל כמה שעות מעבירים לעץ אחר. הבעיה שאותו עגל היה צעיר מידי וקופצני מידי ואנחנו הינו חדשים מידי בעסק. אחותו הגדולה הסתבכה גם היא בחבל סביב קרסולה ונחתכה עמוקות. הפצע, כמו כל פצע בארץ הטרופית הזו, סירב להגליד חודשים רבים אחרי כן. היא לא יכלה ללכת הרבה ואנו קצרנו עשב והבאנו לה אל החצר. היא נקשרה בנו מאוד והפכה ידידותית כמו כלב - מרכינה ראש לליטוף, קוראת לנו לבוא אליה לשחק. אבל אחרי כמה חודשים ראינו משהו לבן לא ברור יוצא מאחוריה. כנראה שהיתה בהריון ולא ידענו וזו היתה הפלה. או שהיתה לה איזו דלקת פנימית. כך או כך, באין וטרינר בסביבה לא יכולנו למצוא פיתרון. המשפחה נתקפה היסטריה והחליטה למכור אותה לבשר. כל זה נעשה בזמן שאני הייתי בעיירה וכשחזרתי כבר לא היתה כאן...
שני סנאים גורים הובאו אלינו משכן שעובד בקוקוסים (כאן מורידים את הקוקוסים מן העצים הגבוהים בעזרת קופים שמאומנים לכך. גם קוף כזה גידלתי כשהיה גור עד שנאלצו לקרוע אותו מעלי כשהגיע לבגרות מספקת כדי ללמוד את מלאכתו. גם זו היתה פרידה כואבת, אם כי מתכתחילה ידעתי שהוא איתי באופן זמני) שמצא אותם על אחד הקוקוסים ללא הורה. שוב התפתנו לתת להם להסתובב חופשי, היו יוצאים רצים אנה ואנה וחוזרים לאכול מכף ידנו ומונחים בשעת הצורך בכלוב. אך הם היו קטנים מידי והצליחו לחמוק בעד סורגי הכלוב. כל אחד מהם בתורו מצא את דרכו אל לועותיו של החתול שלנו. 4 זכרי ארנבת מצאו את מותם בצורה דומה וכבר הזכרתי את זה בפוסט אחר כאן למעלה, כשחפרו להם מוצא מן הכלוב ובילו את הלילה בכירסום על הדשא, וכלבתנו לא איחרה לגלות אותם. לא היא לא אכלה אותם, רק רצתה לשחק. כל פעם הבאנו זכר נוסף עד שנואשנו. הנקבה לעומת זאת - זהירה ואינה מרבה להתרחק מן הכלוב. שורדת עד היום.
עיזים היו לנו 4 ושני גדיים. לא באותו זמן. כולם מתו. הזכר הראשון סבל מהתקפים לא ברורים שנראו כמו אפילפטיה. בחוסר בוטרינר, ושוב, בתקופה שאני לא הייתי בסביבה... נתקפה המשפחה היסטריה שוב ומכרה אותו לבשר. הגדי הראשון מת לאחר כמה שבועות של קיפוץ עליז מעקיצת צרעה גדולה. השני מת אחרי שלושה ימים בהם לא הצליח לעמוד על רגליו. התייש השני מת נפוח בטן. אכל משהו לא טוב או שאכל יותר מידי. לא הצלחנו לעזור לו. ושתי הנקבות שנשארו לבדן מתו לפני כמה ימים כשהן במרעה כרגיל, קשורות לעץ לא רחוק מהבית, ע"י חבורת כלבים משוטטת. הכלבה שלנו היתה קשורה (כן, למדנו לקשור, לשים בכלוב, למדנו..) אנחנו לא היינו בבית לשעה וחצי בלבד, כל אחד בסידוריו. רק הסבים היו בבית השכן אך באותו היום נשבו רוחות כה חזקות בכיוון ההפוך מביתם. אם צעקו העיזים לעזרה, לא יכלו לשמוע מביתם. כשחזרנו מצאנו אותן מתות נשוכות ובבטן משוסעת לצד הדרך. כלב שחור וצנום עוד הסתובב בשיחים אך נעלם כאשר הגיע בעלי עם הרובה.
ג'ונגל פה. ממש ג'ונגל.
אנחנו, לבנתיים, לא נשארנו כבר עם כל כך הרבה חיות. ואיננו מתכוונים להביא נוספות בקרוב.