איפה את גרה? אולי תכתבי לי וננסה להפגש?

איילת, ליבי איתך בכל המובנים. אני מרגישה בדיוק כמוך. בני בן 4.5 חודשים ואני די משתגעת בבית.....
אשמח לעצות...

הלה, שלחתתי לך דוא"ל. מקווה שקיבלת:-)

איילת,מה שלומך?
אני עוד לא אמא, אבל חשבתי שאני יכולה אולי להציע איזושהי עזרה מעשית.
אני מאד אוהבת לטייל (ואפילו משתעשת בזמן האחרון במחשבה ללמוד הדרכת טיולים...) ויש לי ניסיון לא מועט בטיפול בתינוקות. אני גרה בתל אביב.
אני חושבת שאולי יהיה לי מתאים להצטרף לטיול איתך, ללא תשלום (אילו קבוצות את מדריכה?), במין סוג של סחר חליפין.
אם זה נשמע לך מעניין, את יכולה לכתוב לי למייל: hila bz ב- walla.co.il .
תרגישו טוב, שניכם, אני בטוחה שהמצב ישתפר.
@} @} @}

לויתן הדמעות

לויתן הדמעות
http://www.flickr.com/photos/93045048@N00/8509952/

כבר נסענו איתו נסיעות ארוכות
איזה יופי @}

אבל לא נסעתי עדיין לבד איתו
זה גם יבוא, אל תלחיצי את עצמכם

_ורק בסוף הטיול הבין האבא היקר את קצב החיים במשפחה שלו, את הרגיעה והשלווה. שדברים כאן מתנהלים הרבה יותר לאט.
והוא פשוט לא מצליח להשתלב בהם........ולא להבין אותי._
ממליצה לך ולבן זוגך מאוד על הספר פתאום הורים של מיכל גוטליב רגב. קראתי אותו אחרי הלידה, בכיתי המון (טוב זה גם בגלל ההורמונים והכל) אבל זה עזר לי להרגיש פחות לבד, יותר מובנת ומבינה.

ב דחילו חיממת לי את הלב וחיזקת את רוחי............תודה ענקית.

בינתיים באמת החלפנו לנועם כסא בטיחות בסלקל ..זה נראה מבטיח. כבר נסענו איתו נסיעות ארוכות..אבל לא נסעתי עדיין לבד איתו. אני צריכה לקחת אוויר לראות...בשביל הנסיעות האלה.

בינתיים מצב הרוח עדיין לא משתפר וזה כנראה השפעה של בעלי היקר. שמאז שנועם נולד הוא עבר תפקיד ולא היה סוף שבוע שלם שהוא לא עבד. ימי חופש היחידים שהוא לקח היו אחרי ש"כיסחתי לו" את הצורה. אבל אז לא הצלחתי להירגע מהמריבות.
היום אחרי שהוא החליט שהוא כל היום איתנו...הודיעו לו שלויתן הגיע בטעות לנמל חיפה....ואם יכול לעזור לנתב אותו לתוך הים. מעשה אצילי נכון? מרגש? מי לא רוצה לעלות על סירה בשביל לראות לויתן? גם אני רוצה...אבל לא יכולה. וכך שיחררתי אותו בדמעות (אני בוכה הרבה בזמן אחרון )ללויתן בידיעה שזה לכל היום.
זה נשמע מרגש ונדיר אבל אצלו זה המציאות. כל יום יש סיפורים חדשים. בסוף הודיעו לו כי כנראה הוא הלויתן חזר לבד לים. ובעלי היקר חזר הבייתה ללא רגשות אשם. עשינו טיול קטן סביב גדר המערכת (ולא גרנדיוזי כמו הפלגה בעקבות חיות ים)בקיבוץ, נועם היה במנשא על אבא שלו. ורק בסוף הטיול הבין האבא היקר את קצב החיים במשפחה שלו, את הרגיעה והשלווה. שדברים כאן מתנהלים הרבה יותר לאט.
והוא פשוט לא מצליח להשתלב בהם........ולא להבין אותי. והדרך היחידה לעשות את זה היא להשאיר אותם לבד.... . רק שנראה לי שזה לא פייר לנועם שרגיל לציצי ולא לבקבוק.

אז זהו אני מרגישה כבר יותר טוב. אנסה לשלוח את התמונה של הלויתן...שגורם לדמעות

טוב אם מישהו יגלה לי איך עושים את זה , אז אולי אני אצליח בנתיים התמונה רק בתוך המחשב שלי.

אם יש לך אפשרות לנסוע והקושי הוא של נועם יכול להיות שאפשר לנסות להחליף את הסל קל לכזה שיהיה לו יותר נוח ותוכלי לפחות להגיע למפגשים קרובים אליך.

איילת, נשמע שאת במצב רגשי פגיע. כשאני קוראת את התיאור שלך בפתיחת הדף נשמע שהיתה לך דרך מסוימת שהדריכה אותך בהחלטות שלקחת - להיות עם בנך ולעבוד ביחד איתו, והדרך קשה. העובדה שהדרך קשה לא מצביעה על כך שהיא לא נכונה. אמהות אחרות שבחרו לחזור לעבודה מלאה חוות קשיים ונתק מעצמן לא פחות, ואולי יותר. הדרך קשה גם בגלל שאמהות אחרות בקרבתך לא הולכות בה.

כפי שכתבת הדבר החשוב ביותר להתפתחותו של בנך הוא החום והאהבה שאת יכולה לתת לו. וגם כאן את נותנת את התשובה, לקחת בייביסיטר איתכם. אולי באמת הקושי הוא במקום אחר, בדברים לא פתורים שהקרבה לבנך והאינטנסיביות הרגשית בתקופה הזו מאפשרים לך לבוא איתם במגע. כמו לעמוד לפני גדילה ושינוי למצב צבירה חדש כשאת יודעת שהכל השתנה..

את שואלת אם עוד משהי נתקלה ב'בעיה', אולי נכון יותר לשאול כל אשה האם היא לא נתקלה בצורך לבחור ולהיות מאושרת בבחירות שלה, בלי רגשות אשם. את נפלאה ביותר לבנך @} להתפתחותו @} ובכלל

נעמי ורוני וזהבי ת
תודה רבה על התמיכה........ .
בינתיים דחיתי את ההצטרפות לתינוקיה. וכן יש לי מטענים בלתי פתורים לפני הלידה. הכניסה להריון לא הייתה מתוכננת ואם זה אפשרי הייתי דוחה את זה בכמה שנים. אבל נהניתי מאוד מההריון ומהלידה ומ 4 החודשים הראשונים עם נועם. וכן הייתי ממשיכה להנות עם הייתה לי חברה מתאימה. אבל חברות שלי שרחוקות עדיין מזוגיות יציבה שלא לדבר על ילדים או חברים מהעבודה שמגיעים הבייתה, אני מרגישה שאין לי מה לתרום לשיחות. שכל העולם דוהר קדימה, מתפתח ואילו אני שהמקצוע שלי בא לביטוי ע"י כושר דיבור והתנסחות (חוץ מידע כמובן) , אני מדריכת טיולים... גם זה אני מרגישה שנעלם לי.
....ואפילו הבן היקר והמתוק שלי ..אני מרגישה שאני לא תורמת מספיק להתפתחות שלו...למרות שאחרי ביקור בתינוקיה (והיא באמת נפלאה) הבנתי שזה לא משנה מתי הוא מתהפך...אלא כמה חום הוא מקבל.
אני כותבת את השורות האלה עם הרבה דמעות...אחרי שלא בכיתי שנה וחודשיים, אולי רק מאושר.

ונעמי , אני לא מרגישה שאמא זו הגשמה עצמית...אני רק מרגישה שאת האהבה והחום אף אחד לא יוכל לתת לו כמו שאני נותנת.

בכל מקרה....החלטתי שאני אחפש בייביסיטר שיבוא איתי לטיולים,ככה נועם יהיה כל זמן במגע ותהיה לו אמא בכל עת שיחפוץ. אם באמת אני אמצא בנאדם שיסכים לעשות זאת.

אז תודה על התמיכה והעצות ...ואני עדיין מתוסכלת...בתקווה שישתפר.

אמהות היא מימוש עצמי.
בשונה ממימוש עצמי מקצועי שבו יש מיקוד רב על מה שמקבלים (כמו סיפוק או שכר), כאן התחושה היא כי המיקוד הוא בנתינה.
הנתינה היא פיסית ורגשית ולעיתים סוחטת. לעיתים יש תחושה כי הנתינה האינסופית לתינוק תלותי, מובילה לביטול העצמי.
בתקופה כזאת מתחילות מחשבות: מה איתי? איפה הצרכים שלי? מה עם המימוש העצמי שלי?

עד שבנותי הגיעו לגיל שנתיים כך הרגשתי.
כל כמה זמן הייתי צריכה להזכיר לעצמי: אמהות היא המימוש העצמי שלי.
כגודל הנתינה (סבלנות, הקשבה, הכלה) כך גודל המימוש העצמי.

בזמנים קשים לקחתי לי קצת עזרה. שילמתי לבחורה צעירה שתבוא לשעתיים. (כשהייתי חולה, בזמן משבר נפשי ובמעבר בית)
אך לא הרגשתי שנכון לבנות שלי לשהות בבית התינוקות בקיבוץ, או בכל מקום אחר בלעדיי.

ככל שהתינוק גדל (והוא גדל) כך יש יותר רגעים פנויים למימוש עצמי נוסף, התעמלות, אומנות, זמן לזוגיות וכו'.
אם את מרגישה שהיום נועם זקוק לך, לידיים שלך, לנוכחות שלך, תני לו.

בדקי האם את חשה ביטול עצמי, ממה את מתוסכלת, האם יש מטענים לא פתורים של ביטול עצמי עוד מלפני הלידה.
מצאי רגעים קטנים למלא מצברים.
והמשיכי לתת, לעצמך ולתינוק.
אמהות היא מימוש עצמי.

הייתי כן מחכה לגיל 6 חודשים כשכבר יושבים
זהבי ת, לא כל הילדים יושבים בגיל חצי שנה, הבת שלי אפילו לא התהפכה בגיל הזה.
מה לגבי מטפלת? יצא לך לחשוב על זה? תינוק בתינוקיה עלול לחלות פעמים רבות ואז עלייך להפסיד ימי עבודה.
אני בעד להכניס תינוק למעון לא לפני גיל עשרה - אחת עשרה חודש (לפחות כשהתינוק כבר עומד).
אולי תוכלי למצוא מטפלת לכמה שעות, אפילו אמא שיש לה ילד קצת יותר גדול בבית.
הנסיון שלי: עקב מחלות רבות של בתי פספסתי המון ימי עבודה, לא הייתי מרוצה מהטיפול במעון. בעבודה שלי איימו עלי שאם לא אמצע מסגרת אחרת לילדה לא אוכל להמשיך לעבוד כך. פרסמתי מודעה בסופר מרקט ממול למקום העבודה שלי. ואכן מצאתי מטפלת נפלאה, אם לארבעה כשבנה הקטן עוד בבית (גדול מבתי בשנה אחת).
הילדה קיבלה את מלוא תשומת הלב שהיתה זקוקה לה. היה לה חבר למשחק כשקצת גדלה. והעיקר: היא היתה קרובה למקום העבודה שלי, קרובה אלי.

כן.
יש זמנים בהורות שבהם יש לבחון מה באמת הכי מתאים לכל הנוגעים בדבר.
מול כל הרעיונות שאספנו עד כה.
לי, כשהבת שלי הייתה בת חצי שנה, עשיתי הכל כדי להישאר איתה בבית כולל לעבוד מהבית.
אבל זה לא באמת התאים . לי ומשום כך גם לה.
ולי היו התנגדויות ענקיות לתינוקיה בקיבוץ.
גם כי רציתי שתהיה איתי ולא בטיפול ציבורי, גם כי התינוקייה אצלינו לא משהו וגם מאחר וגודלתי בתינוקיה בעצמי מגיל 3 ימים בלינה משותפת, היה לי ממש אנטי רציני.
אבל לא היה לי טוב. גם לה לא היה טוב.
ואז החלטתי לנסות לחצי יום.
מהשניה הראשונה שהבאתי אותה היא הצטרפה בשמחה לפעילות ואם הביטה בי זה היה במבט: "סליחה, את עוד כאן????"

נשמע ממה שכתבת שמאד מאד איכפת לך לגדל אותו הכי טוב שאפשר. על אמת .
שאת אוהבת אותו ומוכנה לעשות הכל כדי שיהיה לו הכי טוב.
וגם נשמע שבמצב הקיים את במצוקה.
בעולם השלישי שמשם יש את הדוגמאות הכי קרובות לחברה שבטית, אמהות לילד ראשון בד"כ לא לבד.
הן לא "מבלות" יום שלם. שעות על גבי שעות רק עם תינוק וזהו.
ואנחנו גם לא משם. גדלנו בחברה מערבית ואנחנו זקוקים לגירויים מסויימים וללבד לעיתים.
אני בטוחה שתמצאי את המודל שלך ושל בנך שיהיה הכי מתאים.
כאשר אני לוקחת את בתי מהתינוקייה בצהריים, לעיתים אני רואה שהיה לה קשה.
אז אני עוטפת אותה בהרבה אהבה, מרגיעה אותה ואחה"צ כשהיא קמה יש לה עוד הרבה זמן איתי.

הייתי כן מחכה לגיל 6 חודשים כשכבר יושבים ואם את כן מתכוונת לשים אותו שם, כדאי שכן יוכל להיות גם "על הבטן"
זה עוזר להם שם אם הם כבר קצת פחות תלותיים.
אם יש לכם עגלולים כדאי לקחת בעגלול כי זה מאד מעודד להתרומם על הידיים.

בכל מקרה- גם לטובת התינוק קחי לך זמן אם את זקוקה לו.
כשתוכלי קצת לחזור לעצמך ולכוחותייך ולעבודתך, גם יהיה לך קל יותר לטפל בו.

נועם עוד כמה ימים הולך להיות בן 5 חודשים. זו גם תקופה שלא נפרדנו ליותר מ 20 דקות ואני מרגישה שנגמר לי האוויר.
הוא שונא לנסוע בסל קל (הגם שזה לא בריא) , אין אמהות לתינוקות בקיבוץ.אז אני לא ממש יורדת מההר וגם לא ממש יכולה להיעזר במישהי בקיבוץ.כשהוא נולד החלטתי שבשנה ראשונה אני יוצאת לעבוד רק אם נועם יכול לבוא איתי. הדרכתי 2 טיולים והבנתי שזה קשה מדי יחד עם נועם, כי אני לא מצליחה להגיע למיקוד. וכך אני מעבירה ימים שלמים בשיחות עם תינוק בן 5 חודשים וכלב.בעלי היקר מנסה לעזור לי ככל יכולתו, אך יש ימים בהם הוא מגיע סחוט (אוכל ולישון).
חוץ מזה רוב הזמן נועם על הידיים (אני לא יכולה אחרת) ואני מרגישה שאני מונעת ממנו שעות תירגול על המזרון. בעיקר שקצת מלחיצים אותי הסובבים : הוא מתהפך ?
אז הלכתי היום לתינוקיה לברר הצטרפות לחצי שבוע.ולמרות שזו תינוקיה מקסימה: אין לולים , הכל פתוח ונגיש לתינוקות, אווירה מאוד חיובית והמרחב מאוד אסתטי.מייד הבהירו לי שתינוקיה זו לא אמא, אמנם התינוקות מתפתחים מאוד מהר כי הם מבלים את רוב הזמן חוץ מאכילה ושינה במשחקים על הרצפה ומזרונים אך יש גם סדר יום, ולא הם לא נמצאים על הידיים וכמובן אין כמו הפינוק של אמא.
חזרתי משם עם רגשות אשם מעיקים בכובדם, אבל מצד שני אני מאוד מתוסכלת מבדידות וכתוצאה מכך לא מרגישה סיפוק עצמי.
האם מישהי נתקלה במצב דומה?