[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

מסכימה עם [po]אם טרייה[/po] בעניין הזרים- פחות מחפשת הסברים, זה נראה לי יותר לגיטימי לומר ישירות "לא לגעת".
אבל במשפחה...
גם אצלנו משפחה "נגענית- מקווצ'צ'ת", מהסוג שמרגיש לי תוקפני, וכך גם מאותת הקטנטן ברוב המקרים (כבר בן שנתיים, ועדיין לא לגמרי מצאתי תגובה שאני שלמה איתה למשפחה).
אני מרגישה לא בנוח לומר "סליחה, אבל הוא רגיש", "הוא לא אוהב", על אף שזה נכון שהוא רגיש ולא אוהב את סוג המגע הזה.
אבל באומרי כך אני מעבירה מסר שזה מאפיין ספציפי שלו, ככה הוא, אפילו מאשימה אותו במה שנתפס ע"י שאר המשפחה כ"סנוביות", במקום להעביר מסר שזה לא בסדר להמשיך לנסות לחטוף ילד מידי הורה כשהוא בפירוש מאותת שהוא לא רוצה, וכך גם הוריו. גם אליו עובר מסר מוטעה בעיני, שצריך להתנצל על זה שאתה דוחה מגע לא רצוי.
זה לא בגלל שהוא רגיש, זה בגלל שמישהו נוגע בו בצורה פולשנית ואלימה.
בגלל שזו משפחה (ואנחנו בשאיפה להמשיך להיפגש, לכן אכפת לי מהטווח הארוך) חשוב לי להעביר את המסר הזה, ולא לשים את בני במשבצת ה"רגיש" במקום.
מה דעתכן?

אפרת, אולי יעזור לך לנסות לשאול את עצמך - האם באמת יש צורך בהסבר / תירוץ כשמדובר בתינוק שלך, ובמיוחד שהנוגע הוא אדם זר. לטעמי, לגיטימי לחלוטין פשוט לומר בנימה רכה ונעימה: "לא לגעת בה בבקשה".
אם את שלמה עם הרצון הזה, זה מה שחשוב.

אם טרייה, תודה רבה על השיתוף. הכתיבה כאן והתגובות כבר מקדמות אותי להרגיש קצת יותר טוב, נראה איך זה ירגיש בפעם הבאה שזה יקרה.

הי אפרת
לצערי גם אני לא מצאתי פיתרון קסם, אבל רציתי לשתף אותך בכך שאני מזדהה לחלוטין עם מה שכתבת. לקח לי זמן רב כדי לעבור ממצב של ביקורת עצמית על העניין, לקבלה והבנה שזה הרגש הכי טבעי בעולם.

תודה לכולן על העצות, פעם ראשונה שאני כותבת כאן (קוראת כבר תקופה) וממש כיף שיש פידבק.

[u]אפרת, כשתמצאי לך תגובה אוטומטית, תוכלי אולי לשתף אותנו?...[/u]
כן, מבטיחה לשתף

[u]למזלי אני גרה במדינה שבה המרחב האישי מאוד שמור ומוגן.[/u]
איזה כיף :) שמעתי מגיסתי שאפילו בארה"ב היא נתקלת בתופעה (קשה לי להאמין שזה כמו פה) והיא לוקחת את הבת במנשא כדי למנוע נגיעות. פה גם מנשא לא עוזר, לפחות לנו.

[u]לזכור שאת נשמשת לילד סוכנת חיברות לעולם אז שימי לב איך את מתנהגת..[/u]
לגמרי ברור לי, לכן ההתלבטות, אחרת הייתי מגיבה מזמן. בינתיים, כמו שכתבתי, אני שומרת על איפוק אבל זה לא בהכרח יותר טוב.

[u]אני אומרת סליחה אני לא מרשה לגעת בטון של גננת גוערת או לא לגעת בבקשה באותו טון ומייד אחר כל חיוך חם וכמה או צבוע ומרוחק .[/u]
אנסה :)

[u]כשזה משפחה ... מאוד לא נעים. אני מזכירה לעצמי שהילד שלי הוא לא רק שלי . שהילד הזה אהוב ונערץ על משפחתו ומגע הוא ביטוי לאהבה שלהם. חוץ ממקרים של מגע לא נעים. במשפחה של גיסו שלבעלי נהוג לצבוט ממש לצבוט.. אני לא משה וכועסת וגוערת שהילד ירגיש שאמא כאן להגן עליו .[/u]
עם המשפחה יותר קל לי, גם לאפשר מגע וגם לבטא כשנראה לי שלא מתאים כי המגע לא נעים לה. אני לגמרי מסכימה שחשוב שהילד ירגיש שאמא כאן להגן עליו.

[u]תוך כדי תנועה חומקת (צעד אחורה + חצי סיבוב): "מצטערת היא ממש רגישה"[/u]
חשבתי על משהו בסגנון, וכשזה אכן מגיע ממנה (עיפה, נבהלת) אני אומרת את זה. כשהיא נראית שבסדר לה עם זה [b]ולי[/b] מפריע המגע אני לא רוצה "להשליך" את זה עליה. לרגע השתעשעתי אפילו עם הרעיון להגיד "אבא שלה לא אוהב שנוגעים בה" אבל זה הרגיש לי כמו התחמקות מצידי, אני צריכה למצוא דרך להגיד [b]שלי[/b] זה מפריע.

[u]אפרת, כשתמצאי לך תגובה אוטומטית, תוכלי אולי לשתף אותנו?[/u]
תוך כדי תנועה חומקת (צעד אחורה + חצי סיבוב): "מצטערת היא ממש רגישה"
(עמום. מאפשר לכל אחד להשלים בדמיון מה הכוונה)

אני רואה על הילד אם מתאים לו או לא מתאים לו. יש מצבים שדווקא מתאים לו אבל לי ממש לא מתאים. לזכור שאת נשמשת לילד סוכנת חיברות לעולם אז שימי לב איך את מתנהגת.. לזרים גמורים שלא באים לי בטוב אני אומרת סליחה אני לא מרשה לגעת בטון של גננת גוערת או לא לגעת בבקשה באותו טון ומייד אחר כל חיוך חם וכמה או צבוע ומרוחק . כשזה משפחה ... מאוד לא נעים. אני מזכירה לעצמי שהילד שלי הוא לא רק שלי . שהילד הזה אהוב ונערץ על משפחתו ומגע הוא ביטוי לאהבה שלהם. חוץ ממקרים של מגע לא נעים. במשפחה של גיסו שלבעלי נהוג לצבוט ממש לצבוט.. אני לא משה וכועסת וגוערת שהילד ירגיש שאמא כאן להגן עליו . שלושה ילדים שיהיו בריאים יש לי. גילאים שנתיים שנה ואפס.

אפרת, כשתמצאי לך תגובה אוטומטית, תוכלי אולי לשתף אותנו?...
גם שלי בת עשרה חודשים. למזלי אני גרה במדינה שבה המרחב האישי מאוד שמור ומוגן.
בביקור האחרון שלנו בישראל, לפני מספר שבועות, ממש הייתי בשוק... זרים גמורים לגמרי באו ונישקו אותה! אייייכס!
שלא לדבר על זה שכל חמש דקות בא מישהו ואמר לי או לה מה לעשות.
איכס. איכס. איכס.

רסיסים של אור, תודה על התגובה, טוב לשמוע שאני לא לבד :)
הילדה בת 10 חודשים והיא רוב הזמן עלי. הבעיה שלי היא בעיקר עם אנשים זרים (מלצריות, אנשים אקראיים בסופר, או בכל מקום אחר) שניגשים אלינו ומלטפים/צובטים, כשהיא עלי או על מישהו אחר מהמשפחה. מסכימה שאני צריכה ללמוד להגיב, מאוכזבת מעצמי שזה לוקח לי כ"כ הרבה זמן ושעוד לא מצאתי את תגובת הקסם שתתאים לי. היום אנחנו מוזמנות למפגש די גדול, מנסה לחשוב על תגובה הולמת שתהיה לי הזדמנות להתאמן עליה :)

אויש... אני באמת הוכרזתי כמשוגעת כשהגבתי באגרסיביות יתר אחרי יותר מידי שצברתי בבטן בדיוק בהקשר הזה...

בת כמה הילדה ? אני חושבת שכדאי ללמוד להגיב
רק קצת יותר ברכות (אפשר למצוא אלף אלתורים ללמה את מחליטה לקחת אותה חזרה אלייך).

מפריע לי מאוד כשאנשים, בעיקר זרים, נוגעים בתינוקת שלי. אני מנסה לברר עם עצמי אם זה באמת כל כך גרוע או שזו שריטה שלי, אבל אולי זה לא כזה משנה, כי בבטן זה מפריע. גם לי וגם לאבא שלה. ובכל זאת כשזה קורה אני מרגישה משותקת ואין לי תגובה מתאימה בשלוף. אם היא עלי אני זזה אחורה/ הצידה, אבל כשהיא בכסא או על מישהו אחר (אבא/ סבתא/ סבא) אני רק מתכווצת ועושה פרצוף. כשזה קורה הבת שלי מסתכלת עלי במבט שואל, בטח מרגישה שלא נוח לי עם זה ולא ברור לה למה אם לא נוח לי עם זה אני נותנת לזה לקרות. אני מנסה למצוא תגובה אוטומטית שלא אצטרך לחשוב עליה בכל פעם, שתזרום לי בקלות מהפה, שתגרום לאנשים להפסיק לגעת ושתלמד את הבת שלי שלא כל אדם ברחוב מוזמן לעשות לה צ'וצ'יצוווו ולמשמש אותה. אני חושבת שהבעיה שלי היא שאני לא יודעת איך להיות אסרטיבית ולהרגיש בנוח, אני נוטה להיות יותר מדי נחמדה ונעימה עד שעוברים איזה גבול ואז אני יודעת להגיב באגרסיביות. ועכשיו, לידה, אני לא רוצה לקפוץ ככה. אני רוצה ללמד אותה שצריך לעמוד על שלה ושאפשר לעשות את זה בצורה ישירה, אותנטית, לא מתנצלת, ובלי להתפוצץ. רעיונות?

[u]זה הצורך שלך לעשות משהו נטו למענם.[/u]
אכן.
מחקתי חלק זה מהפוסט הקודם.
תודה!

[u]כשאני עושה משהו למענם זה נטו.[/u]

זה הצורך [b]שלך[/b] לעשות משהו נטו למענם.

_"כל זמן שהאנרגיה המרפאת זורמת לשני הצדדים" -
יכולים להיות 2 צדדים רק כשמדובר על שני מבוגרים שפועלים מבחירה.
למה, ואם זה לא 2 מבוגרים, אלא מבוגר שמחבק ילד (שנענה לחיבוק) - האנרגיה המרפאת לא תזרום אל המבוגר ואל הילד כאחד?
מה זה קשור למבוגרים או לא?_
התכוונתי למונח [b]2 צדדים[/b] צד מול צד זה משהו בהקשר שיוויוני.
מבוגר וילד אין כאן שיויוניות. לכן אין 2 צדדים.

[u]אם את רוצה שאני אוכל להתייחס ברצינות לדברייך אנא תני תקציר למניקות.[/u]
בבקשה, הנה התקציר... (אבל אם יש משהו שאת רוצה להתייחס אליו, בבקשה תשימי לב לא להוציא את זה מההקשר שבו כתבתי את זה לעיל):

[list]
[*] _*שאמא שבאה מראש בגישה 'אנטי' לזרים - מעבירה את זה לילד שלה.
[/list]
ואז אני כבר לא יודעת אם הוא לא רוצה כי זה בטבע שלו, או אם הוא לא רוצה בגלל שהיא העבירה לו את המסר הזה, או אם הוא בכלל כן רוצה אבל היא עומדת בינו לבין העולם*._

[list]
[*] [u]גם עם תינוקות - אני חושבת שחשוב להיות קשובים. אבל אני גם לא בעד זהירות יתר. מותר גם לטעות.[/u]
[/list]

[list]
[*] _לא זכורה לי שום סיטואציה של אמא שדחתה אותי, או שאמרה לי שלא מתאים. לא בזה מדובר.
[/list]
פשוט אחרי שאני קוראת כאן - אני מראש נמצאת בסרט אימה שיום אחד בלי כוונה באיזה יומעיון או משהו אני אשלח יד מלטפת לראש של תינוק של אחת הכותבות כאן - ואקבל איזה מבט מצמית או משהו מפחיד אחר.
אתן ממש מפחידות, אתן יודעות?_

[list]
[*] _אז מה שבעצם משתמע מדברייך, שהורה שדוחה אותי, זה לא בגלל 'עיקרון' אלא בגלל שאין לו כימיה איתי?
[/list]
ואם זה יקרה דווקא עם אמהות באופן, זה אומר שבאופן מיוחד לכל אמהות באופן אין כימיה איתי? כן?
זאת אומרת, כל אימהות באופן המהוללות והקשובות לילדיהן, יגיעו למסקנה שדווקא אהבת עולם לא מתאימה להן?_

[list]
[*] _'העברות ידיים' זה לא בהכרח החפצה.
[/list]
אני דווקא חושבת שטוב [b]להציע[/b] לתינוק את האפשרות הזאת להכיר הרבה אנשים ולהיות על הרבה אנשים.
אם התינוק מגיב לזה טוב - זה נהדר, ומאוד בריא בעיניי. זה מצב רצוי לדעתי.
רק אם הוא משדר שהוא לא רוצה - אז לא._

[list]
[*] _"אם התינוק ירצה לחוש אותך הוא ישים את הלחי שלו עלייך ואז את לגמרי תרוויחי."
[/list]
התינוק לא חייב להיות [b]אקטיבי[/b] בעניין. מספיק שהוא [b]נענה[/b]._

[list]
[*] _הזכות היא שלא ייעשה למשהו מישהו נגד רצונו - שבזה הילדים והמבוגרים שווים. ועל זה אין לי ויכוח עם אף אחד.
[/list]
אבל לא בהכרח שיש צורך להתנהג אל כולם אותו הדבר.
כי לא לכולם יש את אותם הצרכים._
_האם ליטוף למשל, הוא באופן גורף נגד הרצון של הילדים?
בזה אני דווקא חושבת שילדים שונים ממבוגרים.
שבאופן טבעי חלק גדול מהילדים כן רוצים את זה וכן פתוחים לזה (לא כולם, אבל הרבה)._

אהבת עולם כמעט שוברת שיאים של עצמה בחפירות

אהבת, אם את רוצה שאני אוכל להתייחס ברצינות לדברייך אנא תני תקציר למניקות.

אהבת, כל מילה.

[u]אולי כי היא עובדת כבייביסיטר? כי חשוב לה שיהיו לה מוניטין טובים בהקשר הזה?[/u]
ובכל זאת. יש אנשים, נניח, אולי אפילו אני, שיקראו דברים שאהבת עולם כתבה בכל מיני מקומות, ויתרשמו ממנה מאוד- מהחום שהיא מבטאת, מאהבת הילדים שהיא מביעה. ויש אנשים אחרים, שלא. נראה לי לגיטימי מאוד, לכאן ולכאן. לא כולם חייבים לאהוב אותה ולא כולם חייבים להסכים עם דרכי ההתנהגות שלה (אותך, שלך, לא מנסה לכתוב לך מעל הראש).

בקיצור, לדעתי, דעות כאלה ואחרות לא צריכות להרפות את יידיך. את יכולה לקרוא, לא להסכים, ולהמשיך הלאה.

[u]זאת אומרת, למה הרתיעה הזו של אמהות באופניות (ונניח שניקח את ההכללה זו) כל כך משמעותית עבורך ותוקעת אותך בפינה?[/u]
אולי כי היא עובדת כבייביסיטר? כי חשוב לה שיהיו לה מוניטין טובים בהקשר הזה?
(קצת נמאס מה"תבדקי את עצמך").

[u]כשאני פוגשת אמהות מבאופן אני מרגישה ממש לא משוחררת. שחס וחלילה אני לא אעשה איזו 'טעות גורלית'.[/u]

אבל בעצם, למה כל כך אכפת לך? זאת אומרת, למה הרתיעה הזו של אמהות באופניות (ונניח שניקח את ההכללה זו) כל כך משמעותית עבורך ותוקעת אותך בפינה? זאת אומרת, אולי זה משהו שכדאי לך לנסות לברר בינך לבין עצמך ולאו דווקא בינך ובין אמהות באופניות. תחשבי על מישהי אחרת שקוראת כאן בדיוק את מה שאת קוראת, מושכת כתפיים וחושבת לעצמה- שיהיה, לא רוצות לא צריך וממשיכה לעצבון הבא בדף. היא לא נתקעת, לא מרגישה צורך להסביר, להצטדק או להתווכח, זה פשוט לא מזיז לה. למה זה כל כך משמעותי עבורך?

_קרוטונית, את זה אני ממש יכולה להבין.
ואם האם מרגישה כך - זכותה המלאה.
אני רק רוצה שתהיה הכרה בכך שזה הצורך של האם, ולא בהכרח הצורך של התינוק.
כלומר, אם האם כן הייתה מרגישה פתוחה למפגשים של התינוק עם זרים - אולי התינוק היה נהנה מזה_
אולי. אבל בהקשר שעליו כתבתי, זה לא מספיק חשוב לתינוק. יותר חשוב, בהקשר הזה, לשמור על הדיאדה שלו עם האם פן תהפוך רעועה עוד יותר (בגלל חוסר הביטחון של האם).

[u]כלומר, אם האם כן הייתה מרגישה פתוחה למפגשים של התינוק עם זרים - אולי התינוק היה נהנה מזה.[/u]
אני מנסה לקחת את הטענה שלך לגבי ילדים גדולים יותר, ובלי קשר למגע פיזי. נגיד שהיית מתלוננת שאמהות לא נותנות לך לצאת למסעות אופניים עם הילדים, למרות שהילדים היו רוצים בזה וזה כייף להם. סתם תרגיל מחשבתי.

[u]במיוחד אם מדובר באנשים זרים שהילד לא מכיר, ושאינם מכירים את הילד, אין שום סיבה שיגשו ויצבטו את הילד או יחבקו אותו. גם אדם זר ברחוב את לא הולכת ומחבקת, אלא רק אנשים שאת מכירה (אני מקווה לפחות...) וילדים לא שונים פה בזכויות שלהם.[/u]

אני לא מחבקת אנשים זרים בד"כ. אבל קורה שכן. (אולי לא חיבוק ממש, לפעמים יד על שכם או משהו אחר).
נכון ילדים לא שונים בזכויות, אבל לא בהכרח הדיון הזה הוא על זכויות.
[b]הזכות היא שלא ייעשה למשהו מישהו נגד רצונו[/b] - שבזה הילדים והמבוגרים שווים. ועל זה אין לי ויכוח עם אף אחד.
אבל לא בהכרח שיש צורך להתנהג אל כולם אותו הדבר.
כי לא לכולם יש את אותם הצרכים.
האם בהכרח הצרכים של המבוגרים ושל הילדים הם זהים?

האם ליטוף למשל, הוא באופן גורף נגד הרצון של הילדים?
בזה אני דווקא חושבת שילדים [b]שונים[/b] ממבוגרים.
שבאופן טבעי חלק גדול מהילדים כן רוצים את זה וכן פתוחים לזה (לא כולם, אבל הרבה).
ולכן, כן יש [b]מקום[/b] לתקשורת במגע גם עם ילדים זרים.

לא בכל מצב. וכמובן, כפי שנאמר כבר רבות, חשוב לבדוק, ולא להתנפל.
ואם הילד או ההורה לא רוצה - אז לא.
אבל בגדול - זאת כן אפשרות שקיימת עם ילדים. בשונה ממבוגרים. ואני חושבת שזה מבורך.

*********

[u]החוכמה היא לא להיות תקוע ב"לא נוגעים" או ב"כן נוגעים", אלא לשים לב מתי זה מתאים ומתי לא. עם מבוגרים ועם ילדים כאחד. רק שעם ילדים, צריך לשים לב לא רק לילד אלא גם להורה שלו כי בכל זאת לילד יש הורה שאחראי עליו, על בטחונו ועל שלומו.[/u]

רוני, אני מאוד מסכימה עם מה שכתבת כאן. החוכמה היא לא להיות 'תקוע'. על רעיון כזה או אחר.
ונכון גם שחשוב להתחשב באמא.
לא היה אף רגע שאמרתי שלא.
אני רק מתקוממת [b]כאן[/b], בדף הזה, לדעות של אמהות מסוימות.

_עולה על דעתי שה"לא" של האמהות נובע ממקום אחר בכלל.
יולדת, אחרי לידה, היא כל כך חלשה, ובתרבות שלנו היא עוד יותר מוחלשת, שה"לא" נובע מהצורך להדגיש ולהרגיש שוב את החיבור והחזקה שלה על התינוק, את העובדה ש"היא מחליטה עליו" ברמה הכי פשוטה שיש. לפעמים זה בכלל לא קשור לחיבוק או לזהות הזר המבקש (למרות שהרבה פעמים כן). גם אם מבחוץ אנחנו מרגישים שהיולדת over protective אפילו במונחים באופנים (נניח, לא נותנת לאח הבכור לגעת בתינוק.. כאלה), מתן כבוד לחזקה הזו, יש לו תפקיד ומשמעות._

קרוטונית, את זה אני ממש יכולה להבין.
ואם האם מרגישה כך - זכותה המלאה.

אני רק רוצה שתהיה הכרה בכך שזה הצורך של [b]האם[/b], ולא בהכרח הצורך של התינוק.
כלומר, אם האם כן הייתה מרגישה פתוחה למפגשים של התינוק עם זרים - אולי התינוק היה נהנה מזה.

מה ש-לי מפריע זה שהופכים את היוצרות, ואומרים באופן חד משמעי שהתינוק לא רוצה את זה, כשהרבה פעמים זה בא מהאמא.

**********

_"כל זמן שהאנרגיה המרפאת זורמת לשני הצדדים" -
יכולים להיות 2 צדדים רק כשמדובר על שני מבוגרים שפועלים מבחירה._

למה, ואם זה לא 2 מבוגרים, אלא מבוגר שמחבק ילד (שנענה לחיבוק) - האנרגיה המרפאת לא תזרום אל המבוגר ואל הילד כאחד?
מה זה קשור למבוגרים או לא?

[u]התפקיד של המבוגר הוא להיות שם בשביל התינוק.[/u]

זה לא סותר את זה שאנשים אוהבים לחבק תינוקות. הם שם בשביל התינוק - [b]וגם[/b] בשביל עצמם. (כל אחד. גם האמא).
מה שמשנה זה אם עושים זאת בכפייה או ברצון.
אם התינוק מרגיש טוב עם החיבוק - אין שום בעיה עם ה'אינטרס'. זה לא הופך את המבוגר לפחות 'שם בשביל התינוק'.

אף אחד בעולם לא עושה משהו נטו בשביל מישהו אחר.
אפילו לא האמא של התינוק, ואולי במיוחד היא. (שתקום האמא שתגיד שרק התינוק שלה זקוק לה, והיא לא זקוקה לתינוק שלה. אפילו אמהות שמרחיקות זרים בגלל הצורך [b]שלהן[/b] בחזקה על התינוק פועלות מתוך אינטרס של עצמן).

[u]אם התינוק ירצה לחוש אותך הוא ישים את הלחי שלו עלייך ואז את לגמרי תרוויחי.[/u]
איך הוא יידע אם הוא רוצה לחוש אותי אם לא החזקתי אותו בידיים?
התינוק לא חייב להיות [b]אקטיבי[/b] בעניין. מספיק שהוא [b]נענה[/b].

[u]ההחפצה של תינוקות, העברות הידיים[/u]

אני לא מדברת על החפצה. אני לא מדברת על להתייחס לתינוק כאילו אין לו רגשות ורצונות.
אבל 'העברות ידיים' זה לא בהכרח החפצה.

אני דווקא חושבת שטוב [b]להציע[/b] לתינוק את האפשרות הזאת להכיר הרבה אנשים ולהיות על הרבה אנשים.
אם התינוק מגיב לזה טוב - זה נהדר, ומאוד [b]בריא[/b] בעיניי. זה מצב רצוי לדעתי.
[b]רק[/b] אם הוא משדר שהוא לא רוצה - אז לא.

אבל אני כן חושבת שטוב לבוא מראש עם גישה פתוחה לאנשים, ובכך לתת לתינוק את [b]האפשרות[/b] בעצמו להיות פתוח לאנשים.
ואם אחרי כל זה הוא עדיין בוחר שלא - אז כמובן לכבד את בחירתו.

השאלה, אם בכלל נותנים לו את האופציה הזאת?

(ודרך אגב, זה [b]שאת[/b] לא אוהבת את הבושם של דודה ברכה, זה לא אומר בהכרח [b]שהוא[/b] לא אוהב. האם בכלל נתת לו את האופציה לבדוק את זה?)

[u]אני בטוחה שכל אמא ואמא וכל תינוק ותינוק שדחו אותך, עשו את זה לא מאיזו סיבה "עקרונית" של "אל תגעי בילד שלי לא משנה מי את אני לא מכירה אותך" אלא כי את לא התאמת להם[/u]

ניצן צר לי לקלקל לך את התאוריה, אבל את מתייחסת למשהו שבכלל לא אמרתי. (גם אם נעים היה לך לחשוב שאלו ואלו דחו אותי, לא, זה לא קרה).
לא זכורה לי שום סיטואציה של אמא שדחתה אותי, או שאמרה לי שלא מתאים. לא בזה מדובר.

פשוט אחרי שאני קוראת כאן - אני מראש נמצאת בסרט אימה שיום אחד בלי כוונה באיזה יומעיון או משהו אני אשלח יד מלטפת לראש של תינוק של אחת הכותבות כאן - ואקבל איזה מבט מצמית או משהו מפחיד אחר.
אתן ממש מפחידות, אתן יודעות?

מה שאצל הרבה הורים אחרים + תינוקותיהם מתקבל בברכה, כאן זה נחשב לדבר מתועב ומגונה.

כשאני פוגשת אמהות מבאופן אני מרגישה ממש לא משוחררת. שחס וחלילה אני לא אעשה איזו 'טעות גורלית'.
מה אני יודעת, אחר כך הן עוד יילכו ויכתבו עליי ב-[po]מעצבן לראות מסביב[/po] ;-).
לא כיף בכלל.

**********

דבר נוסף בקשר לאמירה הנ"ל שלך -
למרות שזה לא קרה, נניח שבאמת היו סיטואציות כאלה שהורים 'דחו' אותי - מאיפה את בכלל יכולה לדעת מה הסיבה?
את 'בטוחה' שהם עשו את זה מסיבה זאת וזאת? כי [u]אני[/u] לא התאמתי להם?
ממש מקומם הדרך שבה כתבת את זה.
כאילו יש לך בכלל דרך לדעת מה הייתה הסיבה.

ואני אומרת לך, זה לא קרה בפועל - אבל אם היה קורה, אני מאמינה דווקא שזה כן בגלל תפיסה עקרונית של 'אל תגעי בילד שלי', ולא קשור ישירות אליי. (אני מתכוונת, אם היה קורה באחוזים גבוהים עם אמהות באופניות נניח, ולא מקרים בודדים שברור שיכולה בהם לא להיות כימיה).

[u]יש מי שמקבל את מתנות האהבה האקראיות שלך בהנאה, יש מי שנדמה לך שבהנאה אבל את פשוט טועה, ויש מי שלא מקבל, ויש לו המזל, השכל או האינטואיציה פשוט להגיד לא. קוראים לזה "כימיה".[/u]

אז מה שבעצם משתמע מדברייך, שהורה שדוחה אותי, זה לא בגלל 'עיקרון' אלא בגלל שאין לו כימיה איתי?
ואם זה יקרה דווקא עם אמהות באופן, זה אומר שבאופן מיוחד לכל אמהות באופן אין כימיה איתי? כן?

זאת אומרת, כל אימהות באופן המהוללות והקשובות לילדיהן, יגיעו למסקנה שדווקא אהבת עולם לא מתאימה להן?

אז אולי יתברר שבאמת [b]אני[/b] באופן מיוחד לא חביבה על אמהות באופן. :-)
אבל לי משום מה נראה שאם ייווצר מצב גורף כזה, יותר הגיוני שהסיבה לו תהיה ה'עיקרון', ולא משהו שקשור אליי.

[u]איך את יכולה לדעת שהאינטואיציה המהוללת שלך לא כושלת לפעמים? שלא חיבקת מישהו שממש נרתע ממך אבל לא יודע להגיד לך את זה בצורה ישירה?[/u]

אני באמת לא תמיד יודעת. (גם כתבתי שזה לא במאה אחוז).
אולי חיבקתי מישהו שלא ממש רצה. אבל האמת, שאני ממש זהירה. ואם אני פוחדת שלא ירצו - אני לא מעזה. הרבה פעמים אני לא מחבקת בגלל הפחד שלא ירצו, גם אם אני טועה.

לעומת זאת, היו הרבה מקרים שקיבלתי פידבק חיובי ברור.
לכן אני חושבת שרוב הסיכויים שברוב המקרים לא יוצא לי לכפות את עצמי על מישהו.

ברור שזה יכול לקרות פה ושם.
אבל זאת לא נראית לי סיבה להימנע לגמרי.
זהירות יתר היא גם לא בריאה.

גם עם תינוקות - אני חושבת שחשוב להיות קשובים. אבל אני גם לא בעד זהירות יתר. מותר גם לטעות.

**********

[u]יש תינוקות שגם האמהות שלהם לא יודעות לפרש אותם נכון עד הסוף, אולי אלה אלה שאת חושבת שרוצים וצריכים אותך?[/u]

אז כשאני מטפלת בתינוקות ואני מרגישה שטוב להם איתי, שהם שמחים ונינוחים ומרגישים אהובים וחופשיים - אני מדמיינת?
וכשאני מקבלת פידבק נלהב מההורים, אני מדמיינת?
או אולי ההורים האלה לא רגישים לילד שלהם? (תהיי בטוחה שעם כאלה אני לא עובדת).

[u]כל אחד את שלו ואת של השבט שלו.[/u]

אנחנו לא חיים כמו בשבטים במצב שכל שבט חי נבדל לעצמו.
ואם דודה ברכה המבושמת היא מהשבט שלך, אז יש לך בעיה.

**********

[u]הצורך לגעת בתינוק כשלעצמו, כדי לספק את הנוגע (לא, לא מינית, בדיוק במובן ה"טבעי" שאת מדברת עליו) לא מקובל עליי. אם אני מרגישה שיש הדדיות, סבבה, אם לא, אודרוב.[/u]

בדיוק מה שאמרתי - שצריכה להיות הדדיות.
אבל זה שיש הדדיות, זה לא אומר שהנוגע לא נוגע מתוך הצורך של עצמו. אז מה? מה שחשוב זה אם התינוק נענה לזה ונהנה מזה.
(לעומת התביעה המופרכת שזה שנוגע בתינוק ייגע בו מסיבות אלטרואיסטיות גרידא).

עקרון ההדדיות בכל מקרה חייב להישמר, ועל כך לא חלקתי מעולם.

**********

[u]ולא משנה לי כמה מילים תשפכי על זה, עדיין, לשים את האידיאולוגיה שלך, הצרכים שלך והאמונות שלך לפני אלה של זה שאת פועלת עליו פסול בעיניי.[/u]

כנראה שגם כאן לא הובנתי נכון.
לא התכוונתי לשים את האמונות שלי לפני אלה שמולי.
ולא התכוונתי לעשות משהו שנגד הרצון של מישהו. (אני חושבת שדי אמרתי את זה, אבל אולי זה לא היה מספיק ברור).

כן אמרתי שחשוב מה התינוק רוצה.
וברור גם שאם לאמא זה לא מתאים - אז היא הקובעת.

אבל מה שניסיתי להגיד זה זה (מקווה שאצליח סוף סוף לסכם זאת בכמה משפטים):
[list]
[*] שאמא שבאה מראש בגישה 'אנטי' לזרים - מעבירה את זה לילד שלה.
[/list]
ואז אני כבר לא יודעת אם הוא לא רוצה כי זה בטבע שלו, או אם הוא לא רוצה בגלל שהיא העבירה לו את המסר הזה, או אם הוא בכלל כן רוצה אבל היא עומדת בינו לבין העולם.*

אהבת - אני מסכימה עם זה שבקשת רשות למגע או לקרבה יכולה להיעשות לאו דווקא במילים. ואני בטוחה שאת יודעת לעשות את זה בצורה הכי טובה ונעימה, וגם להבין כשילד לא מעוניין בחיבוק או ליטוף. אבל מה לעשות שלא כל אחד מסוגל? במיוחד אם מדובר באנשים זרים שהילד לא מכיר, ושאינם מכירים את הילד, אין שום סיבה שיגשו ויצבטו את הילד או יחבקו אותו. גם אדם זר ברחוב את לא הולכת ומחבקת, אלא רק אנשים שאת מכירה (אני מקווה לפחות...) וילדים לא שונים פה בזכויות שלהם. מותר להם שתהיה להם אוטונומיה על גופם, ומותר להורים שלהם להגיד שלא נוגעים עכשיו. אם הורה אומר לך לא לגעת בילדו, מכל סיבה שהיא, זו הזכות שלו. את אף פעם לא יודעת מה ההיסטוריה של המשפחה הזאת, של הילד הזה, של ההורים האלו. זה יפה מאוד שכל העולם שנטי וחיבוקים - זה לא מתאים לכולם, ולא מתאים לכל סיטואציה. החוכמה היא לא להיות תקוע ב"לא נוגעים" או ב"כן נוגעים", אלא לשים לב מתי זה מתאים ומתי לא. עם מבוגרים ועם ילדים כאחד. רק שעם ילדים, צריך לשים לב לא רק לילד אלא גם להורה שלו כי בכל זאת לילד יש הורה שאחראי עליו, על בטחונו ועל שלומו.

[u]את החיבור והחזקה שלה על התינוק, את העובדה ש"היא מחליטה עליו" ברמה הכי פשוטה שיש[/u]
זה אפרופו הדיון שמתנהל עכשיו ב [po]כמה להניק[/po]

[po]אהבת עולם[/po] יקרה
[u]כל זמן שהאנרגיה המרפאת זורמת לשני הצדדים[/u]
יכולים להיות 2 צדדים רק כשמדובר על שני [b]מבוגרים[/b] שפועלים [b]מבחירה.[/b]
התפקיד של המבוגר הוא להיות שם בשביל התינוק. אם התינוק ירצה לחוש אותך הוא ישים את הלחי שלו עלייך ואז את לגמרי תרוויחי.
באהבה

[u]אני אגיד לך מה לא טבעי בעיניי, ההחפצה של תינוקות, העברות הידיים, זה שאף לא אדם אחד לא בודק איתם לרגע אם הם באמת צריכים עכשיו שדודה ברכה עם טונה בושם תחזיק אותם. אני מברכת על כל אמא שדחתה אותך. אני בטוחה שאלה האמהות שלא מעבירות ידיים אוטומטית, שקשובות לאינטואיציה שלהן, וקשובות לתינוקות שלהן.[/u]
עולה על דעתי שה"לא" של האמהות נובע ממקום אחר בכלל.
יולדת, אחרי לידה, היא כל כך חלשה, ובתרבות שלנו היא עוד יותר מוחלשת, שה"לא" נובע מהצורך להדגיש ולהרגיש שוב את החיבור והחזקה שלה על התינוק, את העובדה ש"היא מחליטה עליו" ברמה הכי פשוטה שיש. לפעמים זה בכלל לא קשור לחיבוק או לזהות הזר המבקש (למרות שהרבה פעמים כן). גם אם מבחוץ אנחנו מרגישים שהיולדת over protective אפילו במונחים באופנים (נניח, לא נותנת לאח הבכור לגעת בתינוק.. כאלה), מתן כבוד לחזקה הזו, יש לו תפקיד ומשמעות.

אז
_כמו כן, את מציגה את זה כאילו 'לא בסדר' לרצות להרגיש לחי של תינוק.
הייתי אומרת, אפילו, נשמע כאילו בעינייך הצורך הזה הוא מעוות, חולני.
ושצריך להתנצל עליו !

ואני טוענת - שזה הצורך הכי טבעי בעולם !!!_
כל אחד את שלו ואת של השבט שלו. תעזבי זרים במנוחה, את לא יודעת עליהם שום דבר ככלל, בתחום הזה. הצורך לגעת בתינוק כשלעצמו, כדי לספק את הנוגע (לא, לא מינית, בדיוק במובן ה"טבעי" שאת מדברת עליו) לא מקובל [b]עליי[/b]. אם אני מרגישה שיש הדדיות, סבבה, אם לא, אודרוב.
ולא משנה לי כמה מילים תשפכי על זה, עדיין, לשים את האידיאולוגיה שלך, הצרכים שלך והאמונות שלך לפני אלה של זה שאת פועלת עליו פסול בעיניי.
עם כל הכבוד, איך את יכולה לדעת שהאינטואיציה המהוללת שלך לא כושלת לפעמים? שלא חיבקת מישהו שממש נרתע ממך אבל לא יודע להגיד לך את זה בצורה ישירה? אדם מבוגר? על אחת כמה וכמה תינוק? יש תינוקות שגם האמהות שלהם לא יודעות לפרש אותם נכון עד הסוף, אולי אלה אלה שאת חושבת שרוצים וצריכים אותך? באותה מידה שאת כל כך בטוחה באינטואיציה שלך, אני בטוחה שכל אמא ואמא וכל תינוק ותינוק שדחו אותך, עשו את זה לא מאיזו סיבה "עקרונית" של "אל תגעי בילד שלי לא משנה מי את אני לא מכירה אותך" אלא כי [b]את[/b] לא התאמת להם. סליחה על הבוטות, אבל במקום להכליל את כל אמהות באופן הלוחמניות, תקלטי אולי שאלה המקרים שבהם אינטואיציה של אנשים/אמהות אמרה להן - [b]זה[/b], לא. ותכבדי את זה שיש גם כאלה. יש מי שמקבל את מתנות האהבה האקראיות שלך בהנאה, יש מי שנדמה לך שבהנאה אבל את פשוט טועה, ויש מי שלא מקבל, ויש לו המזל, השכל או האינטואיציה פשוט להגיד לא. קוראים לזה "כימיה".
אולי באוכלוסיית באופן יש יותר נשים שיודעות להקשיב לילדים שלהם ולתגובה האינטואיטיבית שלהם, ולא לאפשר לכל מאן דהוא לעשות בהם כבשלהם? אני אגיד לך מה לא טבעי בעיניי, ההחפצה של תינוקות, העברות הידיים, זה שאף לא אדם אחד לא בודק איתם לרגע אם הם באמת צריכים עכשיו שדודה ברכה עם טונה בושם תחזיק אותם. אני מברכת על כל אמא שדחתה אותך. אני בטוחה שאלה האמהות שלא מעבירות ידיים אוטומטית, שקשובות לאינטואיציה שלהן, וקשובות לתינוקות שלהן.

אהבת עולם, את צודקת.
רק שלפעמים מקבל המגע חוסם את עצמו או סתם לא מתחשק לו מגע מהנותן הספציפי הזה. לכן גם אם הוא יכול להיות נתרם מהחיבוק, יוצא שהוא מקבל מהחיבוק משהו שלילי, תחושות לא נעימות.

הכל בעיני המתבונן

[u]לנשק תינוק כדי שהוא ירגיש נשיקה, לא כדי שהמנשק ירגיש לחי של תינוק. הראשון הוא נתינה, השני לקיחה בעיניי. הם לא חפצים והם לא נועדו לספק אנשים אחרים, גם אם זה ממש נעים לאנשים. לנשק כי "הוא נורא חמוד ואני מתה לגעת בו!" זה לספק את המתה, לא את התינוק,[/u]

גם עם זה אני ממ-ש לא מסכימה.

אני בן אדם שמאוד אוהב מגע. ובאותו זמן אנשים אומרים לי שהמגע שלי מרפא.
כשאני מתחבקת עם מישהו, אני באותו זמן מקבלת חיבוק, ובאותו זמן נותנת.
וזה בכלל לא משנה שאני מחבקת כי אני מרגישה צורך להתחבק.
הם מקבלים חיבוק באותו זמן !

גם אי אפשר לשים הפרדה ברורה בין רצון לקבל לרצון לתת.
בתוך הדחף הזה להתחבק מגולמים גם הצורך לקבל חיבוק וגם הצורך לתת חיבוק. יש בי את שניהם.

את יכולה להגיד שאני עושה את זה בשבילי.
אבל אני מאמינה שיש אנרגיה שזורמת בין השניים.
ואם אני מרגישה דחף להתחבק, אז גם אם נדמה לי שזה בשבילי, האנרגיה היא יותר חכמה, [b]והסיבה[/b] שהיא מושכת אותי לשם - [b]כי גם השני צריך את זה[/b].

אני אוהבת לחבק תינוקות. נכון.
[b]אני[/b] אוהבת לחבק תינוקות.
מאוד.
אבל אני בטוחה שהם מקבלים המון המון המון מהחיבוקים שלי.

ושזה לא סתם שנעים לי לחבק תינוקות - אלא מאוד ייתכן שנטבע בי הדחף הזה, בגלל שיש בי גם המתנה הזו של המגע, כך שהם בעצמם ייתרמו הרבה מהחיבוקים האלה.

זה ממש מצחיק לנסות להציג את זה כאילו אם מישהו מחבק כי [b]הוא[/b] רוצה לחבק - אז הערך של החיבוק הוא רק בשבילו.
כאילו שהאנרגיה זורמת רק לכיוון אחד.

**********

כמו כן, את מציגה את זה כאילו 'לא בסדר' לרצות [u]להרגיש לחי של תינוק[/u].
הייתי אומרת, אפילו, נשמע כאילו בעינייך הצורך הזה הוא מעוות, חולני.
ושצריך להתנצל עליו !

ואני טוענת - שזה הצורך הכי טבעי בעולם !!!
זה טבוע בנו.
וטוב שזה כך.
וראוי שזה יהיה כך.

זה ברור שהטבע שלנו בנוי כך [b]שנרצה [u]להרגיש לחי של תינוק[/u] - כדי שהתינוקות יקבלו הרבה מגע[/b].
זאת אומרת - גם אם המבוגר מרגיש את הצורך לכאורה עבור עצמו, התינוק בכל מקרה מקבל ע"י כך את מה שהוא צריך.
כפי שנאמר 'זה נהנה, וזה לא חסר'.
ככה זה נועד להיות. הטבע חכם.

לכן גם [b]אין לי שום בעיה עם הרעיון שתינוקות משמשים ריפוי עבור מבוגרים[/b] (אוי ואבוי, איזה ניצול |אוף|) -
כל זמן שהאנרגיה המרפאת זורמת לשני הצדדים.

אז זה ממש סבבה לרצות להרגיש לחי של תינוק.
זה דבר טוב להרגיש.
זה דבר טוב לרצות.
שום דבר לא נגזל מהתינוק (כשזה נעים לו כמובן) - גם אם אנשים עושים את זה 'עבור עצמם'.
ולא צריך להתנצל על זה.

_אני שמתי לב שילדים שגדלו במוסדות ללא הורים, מתמסרים בקלות וברצון לכל זר שנקרה בדרכם, אפילו קצת נטפלים לזרים ומנסים לשאוב תשומת לב.
אפשר לראות בזה פתיחות מקסימה וטבעית כלפי העולם...
אני רואה בזה חסך._

[u]ההבדל שאהבת מציינת לגבי התמסרות של ילדי באופן ללעומת ילדי "לא באופן", קשור בעיני למסגרות החינוך למיניהן, שם הילד נאלץ, לשם השרדות, לות בקשר עם המבוגר האחראי.[/u]

בקשר לשתי התגובות הנ"ל - יכול להיות שהן נכונות לגבי מקרים מסוימים. אך לא אלה המקרים שאני מדברת עליהם.
ואם כבר, אז יש גם הפוך לתיאוריה הזאת: אני שמתי לב גם לילדים, שדווקא בגלל שלא גדלים קרוב לאמא, הם יותר נצמדים לאמא, ויותר קשה להם לשחרר.

אבל בגדול, לא דיברתי על היענות מתוך חסך. לא זה מה שאני חוויתי.
כמו כן, אני דיברתי בין השאר על תינוקות שעדיין לא הולכים למסגרת. כך ששם התיאוריה הנ"ל לא מתיישבת.

למשל, כשאני מגיעה לראיון עבודה כמטפלת, אני רואה את זה.
הרבה הורים מרגישים נוח די מהר שאני אלטף את התינוק או אחזיק אותו, ואפילו מצפים לזה.
ובהרבה מאוד מקרים, גם התינוק מרגיש נוח עם זה. (אם רואים שלא, אז לא).
יש הרבה תינוקות שפשוט כמעט מיד מתקשרים איתי, נהנים מהמגע, נכונים לבוא אליי, או מרגישים נוח כשאני מרימה אותם.

אני חושבת שהגישה של ההורים לעניין הזה מאוד קובעת. (לא רק, אבל הרבה).

ואציין גם שאותם הורים שפגשתי הם לא מהסוג החסר מודעות.
יש הרבה הורים בין אלה שפגשתי שאולי לא באופנים, אבל כן עם מודעות.

אז נכון שבהרבה דברים אני בעד ה'באופנים'. חינוך ביתי, הנקה ועוד המון.
אבל בעניין הזה אני ממש לא מסכימה עם הגישה, ולא אוהבת את הגישה הלוחמנית והבדלנית שמובעת כאן תכופות,
שהיא גם אובר-מגוננת לדעתי (לפעמים במקומות שהילד בכלל לא צריך. או שלא היה צריך מלכתחילה לפני ששידרו לו את כל הבדלנות הזאת).

*********

משפט חכם ששמעתי פעם: [b]'זרים הם חברים שעדיין לא הספקת להכיר'[/b]

[u]האם היית מעלה על דעתך לצבוט לחיים של מבוגר? או לחבק ולנשק אותו בלי לבדוק קודם כל שזה בכלל מתאים לו[/u]

קודם כל, ילדים הם באופן טבעי יותר ידידותיים לסביבה ממבוגרים.
הם הרבה פעמים מחייכים לזרים באופן יזום, או נענים לחיוכים של זרים. מה שבין מבוגרים קורה הרבה פחות.
כלומר, אני רואה שמלכתחילה, אם לא חוסמים בהם את זה, יש בהם יותר פתיחות לסביבה. (לא אומרת בכולם באופן שווה, אך זה ישנו, והרבה יותר מאצל מבוגרים).
ובהתאם לכך גם, הם הרבה פעמים שמחים לתקשורת במגע עם מבוגר שהם לא מכירים.

(ותודה לאל שכלפי ילד שאני לא מכירה אני יכולה לחייך בלי לפחד מה הוא יחשוב עליי, מה הוא יבין מזה, מה הוא יחשוב שאני רוצה ממנו וכו' - הוא פשוט יחייך אליי בחזרה. כל הדרך. זה מדהים.
אז איך בכלל אפשר להשוות למבוגרים?)

*********

שנית, אפשר להרגיש תוך כדי שמתקרבים אל הילד או מקרבים את היד אם הוא בעניין. ואז אם כן אפשר להתיידד יותר.
הבדיקה לא חייבת להיות [b]במילים[/b] או בשאלה [b]מפורשת[/b].
היא קורית [b]תוך כדי[/b] התקרבות.

גם מבוגרים שאני באה לחבק, אני לרוב לא שואלת אותם במילים אם לחבק אותם (אלא אם יש לי סיבה מיוחדת לחשוב שזו עשויה להיות בעיה), אלא בשפת גוף, שקורית תוך כדי שאני מתקרבת. הגוף מציע, והגוף מרגיש מה הגוף השני משדר.

אני לא אומרת שאין טעויות בהבנה, אבל בסה"כ בד"כ זה עובד.
נורא מוזר בעיניי אם בכל מקרה שרוצים לחבק מישהו, היה צריך לשאול אותו את זה במפורש.
מוזר, מלאכותי ומגוחך.

*********

שלישית, הלוואי שמבוגרים היו ידידותיים כמו ילדים, והלוואי באמת שהיה יותר מגע ספונטני בין אנשים (לא של חרמנות).
אז אם אצל אנשים זה כבר מת, אז להרוג את זה גם אצל הילדים?
תודה לאל שאצל הרבה ילדים זה עדיין חי !

**********

אני מסכימה שלפעמים יש מבוגרים פולשניים יותר מדי.
ושיש מקרים שבהם ברור שהילד לא רוצה והם בכל זאת עושים. וזה לא מקובל בעיניי.

אבל בגדול אני חושבת שכדאי לגלות יותר פתיחות.
סה"כ רוב האנשים באים עם כוונות טובות.
וסה"כ הרבה ילדים כן יכולים ליהנות מחברת אנשים שונים, אפילו זרים, אם יאפשרו להם.

אם מישהו מתַקשר עם הילד בדרך כזאת או אחרת, גם במגע, והאֵם רואה שהילד בסדר עם זה, אני לא רואה שום סיבה להתחיל להתרעם 'למה הוא עשה את זה? איזה חוצפן?' וכו'.
כאילו חייב להיות כאן איזה עיקרון.
אלא אם כן היא רואה שהילד לא בסדר עם זה.

<המחכימון: 'כולנו זקוקים לחיבוק' :-)>

[u]רק מציינת שלי יש קריטריון אישי שאני לא טוענת שהוא אוניברסלי[/u]

נראה לי שיש מגע שנתפס בחברה שלנו כלגיטימי באופן גורף. את אותו מגע שאנסה בזהירות עם מבוגר/ת זר/ה, ארגיש נוח לנסות בזהירות עם ילד/ה זר/ה, כי הם אוטונומיים במידה שווה - או אמורים להיות.

_ותהיו בטוחים שאני לא נדחפת בכוח, ולא עושה שום דבר בכפייה !!!
אני מגששת ורואה. הילד נענה._

וזה חשוב מאוד, גם עם מבוגרים.

לדעתי, מגע לגיטימי בחברה שלנו הוא מגע ביד, בזרוע או בשכם (לעידוד או למשיכת תשומת לב למשהו - לא טפיחה כוחנית). אחרי שרואים הסכמה נענית לזה ויש הכרות וחיבה בסיסית אפשר להתקדם למגע ליטופי על הגב או על שיער הראש - מקומות שנתפסים כפחות אינטימיים ופולשניים. מגע בפנים (פרצוף, לא יודעת אם אפשר לנקד פה) הוא לעולם לא לגיטימי בעיני (אם אין סיטואציה אינטימית מבוססת), ובטח שלא צביטה - שהיא פשוט מגע כואב.

בכל אופן, זה הקריטריון שלי.

בפעם הראשונה שראיתי את הבת של [po]ניצן אמ[/po] היא נכנסה למקום קטן עם הרבה אנשים ופשוט ניגשה אלי בשיא הטבעיות, אמרה שלום התישבה והתרפקה עלי למשך רבע שעה ושוחחה איתי (במשפטים מקסימים מעורבבים עברית אנגלית). עד היום אני נזכרת בזה לפעמים בפליאה.

[u]גם עם בטנים של הריון.[/u]
אני לא מעיזה לגעת, אלא אם האמא הזמינה, או אפילו אמא שביקשה, או לקחה את היד שלי ושמה על הבטן.
בדיוק כמו שאני לא אגע בבטן של אישה שלא בהריון...... אין שום סיבה שאני אגע בבטן של אישה בהריון, זאת עדיין הבטן שלה...
ואני מאוד מתרגשת מהפלא כשאני כן נוגעת

ההבדל שאהבת מציינת לגבי התמסרות של ילדי באופן ללעומת ילדי "לא באופן", קשור בעיני למסגרות החינוך למיניהן, שם הילד נאלץ, לשם השרדות, לות בקשר עם המבוגר האחראי.

אה, וזה קורה לי (אם כי פחות ופחות) גם עם בטנים של הריון. שם הצלחתי (יחסית) לחנך את עצמי לא להעז לגעת או ללטף, אפילו אצל חברות, בלי קבלת אישור קודם (אצל אחיות אני מרשה לעצמי בלי).

רק מציינת שלי יש קריטריון [b]אישי[/b] שאני לא טוענת שהוא אוניברסלי, שמה שמקובל עליי הם הדברים שבהם צרכיו של הילד או של האמא הם במרכז, ולא הצרכים של המתגפף יהיה אלמוני או משפחתי.
לפרוט? לקחת תינוק אם אמא שלו מבקשת עזרה, [b]כדי[/b] לעזור לה, לא כדי להריח אותו. יש לו ריח טוב? הרווחת. לנשק תינוק כדי שהוא ירגיש נשיקה, לא כדי שהמנשק ירגיש לחי של תינוק. הראשון הוא נתינה, השני לקיחה בעיניי. הם לא חפצים והם לא נועדו לספק אנשים אחרים, גם אם זה ממש נעים לאנשים. לנשק כי "הוא נורא חמוד ואני מתה לגעת בו!" זה לספק את המתה, לא את התינוק, מבחינתי, במערכת שאני בונה לעצמי ולמשפחתי - לא מקובל. נקודה.
מה שמעצבן אותי בשיח הזה, פה, זה זה שגם אם יש מאן דהוא שחושב שמה שיש לו לתת לילדים שלי חשוב יותר ממה שאני מאמינה שטוב בשבילם, זה עדיין לא נותן לו שום זכות לעשות את זה.
כאילו שיש בזה איזה אמת מידה אוניברסלית. בעיניי כל יחס ששם את האידאות האישיות לפני הצרכים של הילד ושל אמא שלו, הוא יחס לא מכבד (בלשון נקיה).

בתור לא-אם שמאד מאד משתדלת לעולם לא לגעת בילדים (וגם במבוגרים. או בכלבים ובחתולים) אם הם לא רוצים, אני חייבת להודות שלפעמים מתפלק לי. יוצא לי לפגוש ילד חמוד או אחיין מתוק ולדגדג אותו או לחבק אותו מתוך..לא יודעת אפילו מתוך מה. מאד משתדלת לחנך את עצמי בענין, לחכות שילדים יתרפקו או יבקשו חיבוק, ובמקרים שהאם עצמה ביקשה עזרה (עם תינוקות קטנטנים) להסביר בקול (לא ילדותי מטופש, פשוט להסביר): שלום, אני XXX, אני חברה של אמא, אני אקח אותך אלי עכשיו כדי שאמא תוכל להתקלח/להשתין/לנשום רגע....
בכל אופן, החברה שלנו לא מאד קשובה לפעוטות ולילדים ולא כל כך מחנכת להקשבה למה שהם באמת רוצים, אז כדאי לנסות לקבל בהבנה (אם כי לגעת באיזשהי צורה בילד זר לגמרי נראה לי בהחלט מרתיח - לילד ולמי שאיתו.
כדאי גם לזכור שיש אנשים שפשוט נוגעים יותר (גם במבוגרים).

אהבת תעשה את זה יותר טוב ממני (-:

עכשיו אני אדרוש ממך הסבר לגבי מקום, זמן, מי האנשים וכו'. כי הסכמה זה תנאי הכרחי אך לא מספיק בעיניי.

אוקיי. אז אני מבינה ש{{}}[u]אני מגששת ורואה. הילד נענה. של אהבת_ כן _מספק בעינייך[/u]

_לגעת במישהו בלי הסכמתו זו חד משמעית תקיפה
גם כשהמישהו הוא תינוק רך שלא יכול להביע הסכמה מפורשת? וגם כשהנוגע הוא אמו?_
ממתי תינוקות לא יודעים להביע הסכמה מפורשת? יודעים יותר טוב ממבוגרים. הבעיה היא לא בהבעה, אלא ביכולת ובמוכנות להקשבה.

_ילדים של משפחות לא באופניות, הם הרבה יותר מתמסרים באופן טבעי לתקשורת או ליטופים של זרים.
אני אומרת מניסיון._
אני שמתי לב שילדים שגדלו במוסדות ללא הורים, מתמסרים בקלות וברצון לכל זר שנקרה בדרכם, אפילו קצת נטפלים לזרים ומנסים לשאוב תשומת לב.
אפשר לראות בזה פתיחות מקסימה וטבעית כלפי העולם...
אני רואה בזה חסך.

אנחנו לא חיים בכפר קטן שבו כולם מכירים את כולם ואת יודעת על מי אפשר לסמוך ועל מי פחות.
קורים כ"כ הרבה דברים מפחידים ולא נעימים בעולם שלנו, כולל פגיעות בילדים למיניהן.
אז נכון, לא צריך ללמד את הילד שכולם נגדו ולחשוש באופן מוגזם מכל אדם זר.
אבל מאד חשוב בעיני שילד ידע שיש גבולות, שיש לו זכות בלעדית על גופו ובגיל שבו הוא לא מסוגל לשמור על זכותו על גופו- חובה על אמו לשמור על כך.
לפני שנוגעים- חייבים לבקש רשות, לדעתי.

זה שהוא חמוד נורא- לא נותן זכות לכל עובר ושב לגעת בו בלי קבלת רשות מפורשת!
זה נראה לי משהו מאד בסיסי ולא אליטיסטי בכלל.
תחשבי על מישהו שיראה אותך ברחוב ונורא תמצאי חן בעיניו, אז הוא ייגש אליך בנעימות ועדינות ויתחיל לחבק ולנשק אותך (לכאורה, מה יותר טבעי ויפה מזה?) ונגיד שזה ממש לא יתאים לך. האם תחשבי לאליטיסטית אם תבקשי ממנו לחדול?
ונגיד, והוא מיד יפסיק כשיראה שלא מתאים לך- עדיין בעיני רב העולם ייחשב לחוצפן והתנהגותו תחשב לפולשנית ולא ראויה. האם את מסכימה עם זה?


_מתי צריך להיזהר? עם ילדים של אמהות באופניות.
וגם אם להם אין שום בעיה עם זה, האמא תקפוץ ישר על שתי הרגליים האחוריות._
בגיל צעיר מאד האבחנה בין האם והתינוק היא מלאכותית- אם זה לא מתאים לאמא, זה לא מתאים גם לתינוק.

[u]לגעת במישהו בלי הסכמתו זו חד משמעית תקיפה[/u]
גם כשהמישהו הוא תינוק רך שלא יכול להביע הסכמה מפורשת? וגם כשהנוגע הוא אמו?
אם כן - נסתתמו טענותיי. אם לא - אנא חדדי (מי, מתי, כמה, למה).

>אני שואלת על הסכמה מפורשת כי נשמע ש{{}}[u]אני מגששת ורואה. הילד נענה.[/u] של אהבת לא מספק בעינייך<

[u]הבאופן הזה מל-א בשנאת זרים ![/u]
לא שזה לא נכון, ;-) אבל זה פשוט לא קשור לנושא.
אנשים מתנהגים לילדים בצורה שמשדרת להם שאין להם זכות על גופם. זה מתחיל בצביטות לחי ונגמר בבחורה שנאלמת דום ו"בולעת את הלשון" כששוכבים איתה בניגוד לרצונה (לדוגמה).

אני כן קופצת. כי זה מרתיח אותי. לבן שלי לוקח [b]יומיים שלמים[/b] לפני שהוא מפשיר כלפי מישהו, גם אם הוא פוגש אותם תדיר. לקח לי זמן לקלוט שהוא (בניגוד לבת שעליה שמרתי בשבע עיניים והיא קופצת הישר לזרועותיהם של זרים גמורים) [b]פשוט משתתק[/b] אם יש לידו מישהו שהוא לא מכיר. הוא אפילו ידחה את הבכי שלו אם אני לא אקח אותו למקום בטוח בלי זרים להביע את הקושי שלו ואת עלבונו. הוא ילד מתוק ורגיש, [b]וגם חברותי[/b].
לגעת במישהו בלי הסכמתו זו חד משמעית תקיפה ויכולות להיות לה השלכות נפשיות. אז אמנם יש ויש, אבל להקפיד צריך קלה כחמורה. לגשת בעדינות, לשאול. גם הסבים של הילדים שלי שואלים בכל פעם מחדש אם הם רוצים נשיקה וחיבוק ומקבלים מטר של אלה בעונג גדול. הילדים יודעים להעניק חום ואהבה, יודעים לקבל אותה ככזאת. אבל לעשות להם את זה בלי הסכמתם, זו בפירוש תקיפה. גם אם מבחינתו של מישהו "לנשק" זה אך ורק דבר נעים, בלי קשר לקונטקסט, בלי קשר למי מנשק, איך מנשק, מתי מנשק, איפה מנשק, זה לא אומר שככה כולם, זה לא אומר שלכבד מישהו ולכבד את הגוף שלו משמעו לנתק אותו מצורך ומרצון במגע. זה פשוט מקומם.

אהבת, יקרה... אני לא קופצת עלייך, אבל אני מזכירה לך שעדיין אין לך ילדים משל עצמך :-/ אנא, אל תשימי עצמך בנעליים של מישהי אחרת, עד שלא תהיי במקומה.

אני מבטיחה לך שלא מדובר באליטיסטיות. אני למשל, ממש לא רוצה שהילדים שלי יתמסרו לשום דבר או לשום אדם! אם מישהו רוצה משהו מהילדים שלי, שיבקש. לצבוט בלחיים בלי לשאול קודם אם זה בסדר מבחינת הילד, זו תקיפה לכל דבר. האם היית מעלה על דעתך לצבוט לחיים של מבוגר? או לחבק ולנשק אותו בלי לבדוק קודם כל שזה בכלל מתאים לו (יש עכשיו את הדף הזה שעולה כל פעם ב [po]מה חדש[/po] על כל מי שלא אוהב להתחבק ולהתנשק... נראה לי סופר רלוונטי). אני אוהבת ששואלים את הילדים שלי: אפשר לתת לך חיבוק? גם אם זה הסבא והסבתא, או הדודה האהובה. [b]לאף אחד[/b] אין זכות על גופם של ילדיי, ומה שאת כותבת נקרא בעיניי כזלזול גמור בזכות הילדים על גופם. וברור לי שאת לא כזאת, בגלל זה אני תמהה...

תיכף אני אלך לראות מה כתוב בדף [po]ילד איך קוראים לך[/po] - אני לא מכירה את הדף הזה. לי באופן אישי, לא מפריע שמדברים עם הילדים שלי כל עוד עושים זאת באופן מכובד ומכבד.

אני יודעת טוב מאד שכבר שוחחת על זה שם, כי שוחחת על זה איתי.

[u]והשומר צבט לו בלחיים. אז אני התנצלתי בפני הילד[/u]

אני בחיים לא אבין את ההתנגדות [b]הגורפת[/b] לדבר הזה.
אם הוא צובט עדִין ולא כואב, ואם לא מדובר במצב שהוא מתקרב והילד נרתע - אז מה הבעיה?
הבעיה, אמהות שמעבירות לילדים שלהם מסר לפחד מזה ולא לרצות את זה.
כל כך חזק תוקעות את 'הגוף שלך ברשותך' - שגם אם הילד באופן טבעי כן היה רוצה, הוא מרגיש [b]מצופה[/b] לא לרצות את זה.
לשים גבולות במקום שהם לא נחוצים כלל.
במקרים האלה, אם הילד לא רוצה, הרבה פעמים זה בגלל התשדורות של האמא, ולא בגלל שזה התגובה [b]הטבעית[/b] שלו.

ילדים של משפחות לא באופניות, הם הרבה יותר מתמסרים באופן טבעי לתקשורת או ליטופים של זרים.
אני אומרת מניסיון.
ותהיו בטוחים שאני לא נדחפת בכוח, ולא עושה שום דבר בכפייה !!!
אני מגששת ורואה. הילד נענה.

מתי צריך להיזהר? עם ילדים של אמהות באופניות.
וגם אם להם אין שום בעיה עם זה, האמא תקפוץ ישר על שתי הרגליים האחוריות. |אוף|

אם יש משהו שמעצבן אותי (סתם, המו-ן דברים מעצבנים אותי) אז זו האליטיסטיות הזאת.

הבאופן הזה מל-א בשנאת זרים !
אבל ממש.
(רק להסתכל בדף הנוכחי לא קשה להבין את זה).

זה מאוס עליי כבר הרבה שנים.

<דיון דומה התנהל בדף [po]ילד איך קוראים לך[/po], שם כתבתי בכינוי [po]לב אדום[/po]>
<ררררררררררררררררררררר.....>
<תכף כולן יקפצו עליי>

אתמול, כשנכנסנו למתחם חנויות כדי לקנות אורגני, פתחתי את החלון בצד של הילד שישב לידי, והשומר צבט לו בלחיים. אז אני התנצלתי בפני הילד, לא בפני המעצבן.

[u]אני בדיוק ההפך,אחרי כל לידה אני כל כך נהנית מההתלהבות של הורים שלי, הורים של בעלי, אחיות שלי ואחים שלו, חברים של שנינו ונותנת לכולם כולל ילדים ושכנים, להחזיק, להתפעל, לנשק, לרחרח, לגעת, לערסל ואפילו להרדים, האושר שזה מסב לסביבה ובעיני גם תחושת השייכות והאהבה לתינוק פשוט מרגשים אותי, לא בטוחה אם קשור אבל ילדי חברותיים מאוד ופתוחים למגע עם הסביבה.[/u]

[u]בהמון תרבויות יש משכב לידה של 6 שבועות, שבו האמא והתינוק רק נחים וצמודים אחד לשני רוב הזמן. ואצל יונקים בכלל - אמהות תמיד מרחיקות אחרים מהגורים שלהן. טבעי לחלוטין.[/u]

נכון, אני רואה את זה אצל חתולים, עם נשיפות.. נחמדה ההקבלה הזו.

אני בדיוק ההפך,אחרי כל לידה אני כל כך נהנית מההתלהבות של הורים שלי, הורים של בעלי, אחיות שלי ואחים שלו, חברים של שנינו ונותנת לכולם כולל ילדים ושכנים, להחזיק, להתפעל, לנשק, לרחרח, לגעת, לערסל ואפילו להרדים, האושר שזה מסב לסביבה ובעיני גם תחושת השייכות והאהבה לתינוק פשוט מרגשים אותי, לא בטוחה אם קשור אבל ילדי חברותיים מאוד ופתוחים למגע עם הסביבה.
גם אני אוהבת לגעת, לחבק ולנשום תינוקות של אחרים, יש לי קשר מדהים של אהבה עם ילדים שבתור תינוקות הייתה לי גישה חופשית אליהם, לעומת זאת ילד אחד מתוק שלא נתנו לי להתקרב אליו, עד היום אני לא יודעת בדיוק איך להתקרב ולתקשר איתו .

[u]כל כך להוטה כלפיו[/u]
אוי, יש מצב שגם אני כזאת!
אחותי ילדה לא מזמן, תינוק ראשון שלה. ושלי כדודה. ושל אמא ואבא שלי כסבתא וסבא.
וכן, הוא היצור הכי חמוד בעולם, ואני מתה עליו ורוצה כמה שיותר להיות איתו.
(כמובן שזה מתקשר גם לרצון שלי בילד ולכך שאני מנסה להכנס להריון עכשיו וכולי בענין).
אני מאד משתדלת לשים לב ולא להתפרץ מדי למרחב שלו ושל אימו, בעיקר בזמן הנקה או בזמנים שהוא קצת מטורטר או לא נינוח.
ואחותי שונה במובן הזה שהיא מאד נותנת להחזיק אותו ומשחררת בלי הרבה בעיה.
ובכל זאת, הרבה פעמים אני מרגישה שאני כופה את עצמי (בעיקר בשבועות הראשונים שהייתי מגיעה המון לביקורים והם עדיין היו לגמרי בהתרגלות והסתגלות לכל עניני ההנקה-החתלה-שינה-אמבטיה וכו').
אני כל כך רוצה שיהיה לי קשר טוב עם התינוק הזה, הייתי רוצה שהוא ירגיש איתי הכי בנוח ויש לי פנטזיות להיות כמו אמא שניה שלו (אני ואחותי מאד קרובות). ולפעמים אני פוחדת שאני מעמיסה את הנוכחות שלי יותר מדי וזה ייצור את התחושה ההפוכה גם אצל התינוק וגם אצל אחותי. ועכשיו אני קוראת את הדף הזה ופתאום שואלת את עצמי האם היא לא מרגישה גם כן שנוגעים לה בתינוק יותר מדי ואולי נוצרת אצלה מרירות וטינה כלפי.
הולכת לשאול אותה דוגרי.

(תודה@})

[u]עוד שלושה ארבעה חודשים בעזרת השם, את תשמחי מאוד שיש סביבך ידיים שמחכות לו - ככה תוכלי לשתות קפה בשקט[/u]
הו, מהבחינה הזו לא תשמעי ממני תלונות. בן זוגי מפנה לי זמן כדי שאוכל לאכול ולשתות מספיק במהלך היום, וכדי שאוכל לנוח.

[u]הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה זה לשים אותו טוב טוב בתוך מנשא בד ארוך[/u]
אנחנו עובדים על זה. :-]
עושה רושם שהוא לא אוהב תנוחת ערסול, אבל "פנים להורה" מקובלת עליו, בפעמים המעטות שניסינו אותה.

[u]הוא ילד מאוד חרד. וזה די ברור לי שזה קשור לכך שפשוט רק שניים נגעו בו כל כך הרבה זמן.[/u]
ברורות לי ההשלכות וכפי שהערת, לא הגעתי למצב מוקצן כמו זה. אני לא מרחיקה אנשים מהילד באופן גורף ואפילו - שומו שמיים - מרשה לאחרים להחזיק אותו. ייתכן שאני רטנונית כלפי אחותי כיוון שהיא (וגם אמא שלי, יש להודות) כל כך להוטה כלפיו. כאילו הקיצוניות שלה גוררת בעקבותיה מצב קיצוני לכיוון השני מצידי. ואולי היא לא קיצונית אלא פשוט מביעה את עצמה בשמחה רבה, ואילו אני קרירה ו-grumpy מדי.

אני מניחה ששם הדף יוצר תחושה מבהילה יותר מכפי שהמצב במציאות. זה מה שקורה כשצריך לתמצת מערך מורכב של רגשות ומחשבות לכדי שלוש עד חמש מילים. שם מדויק יותר היה צריך להיות [po]אחותי הקטנה ממש אוהבת את התינוק שלי ובמקום לשמוח שהיא שמחה בשבילי אני ביקורתית כלפיה[/po] . :-)
או בקיצור, ברור לי שזה משהו שאני צריכה לפתור בעיקר ביני לבין עצמי. זה רק הספק הקטן שניקר בי.

[u]כל כך התחרטתי שלא איפשרתי לו להינות ממנה קצת יותר[/u]
חוויתי משהו דומה, כך שהנקודה הזו נכנסה למערך השיקולים שלי. סבתא שלי היתה חולה במשך המון זמן, וזמן מה לאחר הלידה רציתי לבקר אותה ואת סבא שלי, כדי שיראו את הילד. החלטנו לעשות זאת למחרת בצהריים. בעוד בן זוגי ואני מתארגנים, ממש כמה דקות לפני שיצאנו, הגיעה שיחת הטלפון שהיא נפטרה.

כשהאפרוח שלי היה קטן- קטן, לא יכולתי לסבול שנוגעים ולוקחים אותו ממני, כולל אחותי. בגלל שהוא היה כל הזמן במנשא, לא היתה לי כל כך בעיה. ככל שהזמן חלף, הרגשתי שאני יכולה לשחרר אותו יותר, ושהוא מוכן להשתחרר יותר. אז חשבתי שזה בגלל שאני פסיכית, בדיעבד אני מבינה שזה מה שהתאים לאפרוח ושמה שחשתי היה אינסטינקט הגנה.
אני חושבת שמה שאנחנו מרגישות הולך יד ביד עם מה שהתינוק צריך. זאת אומרת, בדרך כלל (-: אני לא מדברת על אובססיות וחרדות, שזה יותר השריטה שלנו ופחות קשור לתינוק.

כמו שכבר כתבו לך, זאת כמובן הרגשה נורמלית שהרבה נשים חוות אותה לאחר הלידה.

גם לי היה קושי גדול, בעיקר עם ההתנפלות של כולם על הקטנה שלי. גם לי זה נראה כאילו זה מפריע לה, בהסתכלות שלי דרך עיניה.
מה שניסיתי לעשות - כשהיה נראה לי שזה מפריע לה, בקשתי מאנשים להניח לה. כשהיה נראה לי שהיא מבסוטית, אפשרתי לאנשים להתקרב אליה, למרות שלא היה לי קל, מודה.

ויש גם סיטואציות שבהן חשבתי שלא ראוי להפריע לה בלי קשר למה שהיא משדרת, כמו למשל כשהיא יונקת. מאוד ברור לי שכשתינוק אוכל (יונק או אוכל מבקבוק) הוא זקוק למינימום גירויים. אפשר להסביר את זה לאנשים, שיכבדו את הזמן שלו, כשהוא אוכל.

ואני גם שואלת [u]יש לך עוד דוגמאות במה זה בא לידי ביטוי או שזה הדבר היחיד?[/u] כי אולי זה משהו שהוא בינך לבין עצמך, ואז אם תנסי לפתור אותו יהיה לך יותר קל מול הסביבה.

איך את מרגישה היום/עכשיו?

[u]מותר ולגיטימי לא להרשותלגעת בתינוק בזמן ההנקה, נשים רבות מרגישות שכשמלטפים את התינוק בזמן ההנה זה כאילו מלטפים את החזה שלהן, אפשר להמתין עם הליטופים.[/u]
גם אני מאוד מזדהה עם ההרגשה הזאת.

אבל יש לך עוד דוגמאות במה זה בא לידי ביטוי או שזה הדבר היחיד?

אני אספר סיפור קטן, קשור או לא - תחליטי את
כשביתי הראשנוה נולדה נורא הפריע לי שאיך שאני מגיעה איתה למשפחה אז מתנפלים עלינו, יען כי כולם גוהרים עליה בהתלהבות. פעם אחת הגעתי למרפסת של הסבים שלי וישבו שם שניהן ובת דודתי. איך שהגעתי סבא שלי התקרב בשאגות רמות לעברינו ואני כעסתי, רגע, תנו ספייס, והא, נזוף חזר למקומו. כבר באותה שניה חצי התחרטתי אבל לא הייתי בטוחה שממש טעיתי בתגובה. ממש לא הרבה זמן אח"כ הוא הלך לעולמו, אולי חודש אח"כ. הייתה לו רק חצי שנה להינות מלהיות סבא לנינה והוא היה מאושר בנינתו, במנה הקצובה שהקצבתי לו. כל כך התחרטתי שלא איפשרתי לו להינות ממנה קצת יותר. מה שאני מנסה להגיד זה שבתור אמא לתינוקת טריה יכולתי לראות רק אותה ולא מילימטר קדימה. טוב, גם עכשו אני מצליחה לראות רק טיפונת יותר רחוק מהילדות, אבל יש עוד אנשים חשובים לי וגם הקשרים שלהם עם הילדה חשובים וגם אני לא תמיד צודקת...

[u]מותר ולגיטימי לא להרשותלגעת בתינוק בזמן ההנקה, נשים רבו מרגישות שכשמלטפים ת התינוק בזמן ההנה זה כאילו מלטפים את החזה שלהן, אפשר להמתין עם הליטופים.[/u]
|Y|
וגם לא בזמן הנקה [u]מותר ולגיטימי לא להרשותלגעת בתינוק [/u]
הוא עובר קטן שעבר מצד אחד לצד השני של הבטן שלך. זכותך המלאה להחליט מי יגע בו ומתי ואם בכלל! כולל סבים סבתות ודודות.
מצטרפת להמלצה לפרוש ולהניק בצד בשקט עד שיהיה לך נוח להניק בציבור.
מזל טוב(())

מותר ולגיטימי לא להרשותלגעת בתינוק בזמן ההנקה, נשים רבו מרגישות שכשמלטפים ת התינוק בזמן ההנה זה כאילו מלטפים את החזה שלהן, אפשר להמתין עם הליטופים.

לגבי ההנקה:
אפשר כמובן גם בד דק (שהוא יכול לנשום), שמסתיר את כל איזור ההנקה ואז את יכולה להמשיך להיות בחברה כרגיל.

אני זוכרת את התחושה שהיתה לי לפני הלידה שראשונה. תחושה של עצב, כי הנה אני הולכת להיפרד מהתינוק. כי אחרי הלידה, הוא כבר לא רק שלי אלא של כל המשפחה המורחבת. למען הגילוי הנאות, אחרי הלידה היה לי קשה ושמחתי שאנשים לוקחים אותו קצת.
וצריך לחשוב גם על הצד של התינוק - זו המשפחה שלו. כבר לא אמא שלך ואבא שלך ואחותך, אלא סבתא שלו, סבא שלו, דודה שלו.
וגם אני מסכימה עם איילה לגבי ההנקה. אם קשה אפשר ללכת להניק בחדר אחר, אולי לקחת איתך מישהו שיארח לך לחברה :-)

[u]לגבי הנגיעות אני חושבת שכל עוד זה לא מפריע לתינוק אז זה בסדר[/u]
אבל גם אם זה מפריע לך ואת רוצה להאכיל אותו בשקט או כל דבר אחר זה לגיטימי לא? @}
אם יש לך אפשרות להמנע ממקרים כאלו זה אולי יקל. כמו למשל ללכת לחדר אחר לפני החלפת חיתול או האכלה...

אקצין מאוד מה שכתבת, ובאמת לצערי הכל אמת:
בני הראשון נולד לפני שש וחצי שנים. במשך לפחות חצי שנה מי שרצה לגעת בו היה צריך לשטוף ידיים.
ולהרים אותו... רק בישיבה בנוכחתי או בנוכחות בעלי. טירוף!
בנוסף אני יכולה לכתוב שהוא ילד מאוד חרד. וזה די ברור לי שזה קשור לכך שפשוט רק שניים נגעו בו כל כך הרבה זמן.
את לא שם, רק לתשומת לב. שם הדף קפץ לי לעין.
אחותו הקטנה לא כך. למדתי, הפנמתי.

לקחתי את הדף למקום קיצוני יותר. מקווה שזה בסדר מבחינתך.
מזל טוב @}@}@}

מסכימה עם אילה לגבי ההנקה גם לי היה קשה ומוזר בהתחלה במקומות ציבוריים אבל מהר מאוד מתרגלים.
לגבי הנגיעות אני חושבת שכל עוד זה לא מפריע לתינוק אז זה בסדר. מה שמפריע לך בנגיעות זה שאולי מפריעים לו לאכול, אז כל עוד הוא אוכל בסדר אין מה לדאוג. כשיפריע לו משהו או מישהו את תדעי מיד.
מזל טוב!

הי
כן זה הגיוני
הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה זה לשים אותו טוב טוב בתוך מנשא בד ארוך
ואז הוא כמעט ולא נגיש לאף אחד
חוץ מזה אמא לא נותנת לתינוק בקבוק (גם אם מדובר בחלב שלה) חלק מהאטרקציה בלינוק זה הריח המוכר (בלוטות שמשחררות ריח של מי שפיר באזור הפטמה) החום של האם הרעש של הבטן שלה
עדיף במצב כזה שתעברי לחדר אחר וכך גם תוכלי להניק אותו וגם אפ אחד לא יציק לכם

כשהקטן שלי נולד שמתי לב שמאוד קשה לי לתת למישהו אחר להחזיק אותו, כולל לאבא שלו. לי היה קשה להגיד את זה אבל אני די בטוחה ששידרתי את זה בשפת גוף. לשמחתי זה עבר די מהר (בסביבות גיל חודש וחצי חודשיים).

נשמע לי מאוד הגיוני שבחודש וחצי הראשונים יש לאמא אינסטינקט שמונע מאחרים להתקרב. בהמון תרבויות יש משכב לידה של 6 שבועות, שבו האמא והתינוק רק נחים וצמודים אחד לשני רוב הזמן. ואצל יונקים בכלל - אמהות תמיד מרחיקות אחרים מהגורים שלהן. טבעי לחלוטין.

@}

קודם כל מזל טוב.
כל מה שאת צריכה לעשות, זה לדייק.
לתינוק זה לא מפריע אם מלטפים אותו בזמן האוכל, ההפך, בגיל כזה אפילו כדאי ללטף כשהוא אוכל, כדי שלא יירדם מייד. אבל-
לך זה מפריע.
אז תגידי שאת לא מספיק זורמת, בינתיים, ואת צריכה להאכיל אותו בשקט.
מה דעתך?
עוד שלושה ארבעה חודשים בעזרת השם, את תשמחי מאוד, שיש סביבך ידיים, שמחכות לו- ככה תוכלי לשתות קפה בשקט.

אעריך מאד אם תחלקו איתי את תובנותיכן.

ילדתי לפני כחודש ולשמחתי כל בני משפחתי מתלהבים מהילד. אולי אני חרדה לו מדי, אלא שלי נדמה לפעמים שהם מביעים את התלהבותם בצורה מוגזמת משהו. לדוגמה, אתמול כשהמשפחה נפגשה האכלתי את קטינא (חלב שאוב בבקבוק. אני עדיין לא מיומנת מספיק כדי להניק אותו בציבור. ובכל מקרה, מהתגובות שלו אני יודעת שהוא מעדיף את המקור כך שאין סכנה שיתמכר לפטמת הפלסטיק). תוך כדי האכלה, אחותי ליטפה אותו, נישקה אותו ועוד מיני גינוני חיבה.
גערתי בה לא אחת בהזדמנויות אחרות ("הידיים שלך קרות מדי", "כואב לו שם, את מציקה לו" וכו') ולא הייתי רוצה שהיא תקבל את התחושה שאני מרחיקה אותה בכוח מהילד; מאידך, לו היה מדובר בי, הייתי מתחרפנת לו בזמן האוכל היו נוגעים בי ומסיחים את דעתי. אלא שכפי שכתבו באתר זה לא אחת, דברים שמפריעים לנו לא בהכרח מפריעים לתינוקות, ואם הוא לא בוכה או מודיע בדרך אחרת שהדבר מציק לו - ייתכן שהנגיעות שלה לא מפריעות לו.

אני לא סובלת מעודף טקט ולא נמנעת מדברים - או עושה דברים - רק בגלל אפקט "לא נעים לי". הבטחתי לילדון שאגן עליו, ורגע לפני שאתפרץ על אחותי או אגער בה פעם נוספת, הייתי שמחה להקשיב לדעתכן: אני דואגת יותר מדי? אני דואגת פחות מדי? לעשות משהו? לא להגיב בכלל?

תודה.

כדאי לקרוא גם את הדף [po]ילד איך קוראים לך[/po], התנהל שם דיון מאד דומה ומעניין.